מדוע שרים זמירות שבת?
המשנה ברורה (רפ”ט, ס”ק ה) מביא בשם הרוקח (סימן נ”ד), ש”אחר שאכלו כל צרכן יש מזמרים זמירות ושבח להקב”ה”. מדוע נהגו לשיר זמירות שבת דווקא בשעת הסעודות ולא בזמן אחר? ניתן להסביר את הדבר על פי המדרש (שיר השירים רבה, ח’, יב):
כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקב”ה, מקשיב לקולם ומתרצה… והתורה נכנסה ומלמדת סניגוריא ואומרת… הביטה בישראל עמך שמברכים ומשבחים ומקלסים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות!
אם כן, דווקא בזמן ההנאות הגשמיות יש עניין מיוחד להראות שאיננו שוכחים את ה’. הזמירות בסעודות השבת מראות שהעונג בשבת איננו עונג של עצמנו, אלא עונג של השבת. הזמירות הופכות כל אכילה בשבת לאכילה של קדושה ונותנות לסעודות אופי של קדושה והתעלות.
דבר זה דורש השקעה של המשפחה, השקעה של כל אחד ואחד! השקעה בהפיכת סעודות השבת לסעודות של קדושה: שירה רצינית ומשמעותית ואמירת דברי תורה ודברי קודש על השולחן. דברים אלו עשויים להפוך את הארוחה למנוף נוסף לקבלת קדושת השבת.
הזכרת שם שמים לבטלה
האם מותר לומר את שם ה’ בזמירות שבת? הגמרא בתמורה (ג:-ד.) קובעת שיש איסור להוציא שם שמים לבטָלה. למסקנת הגמרא זהו איסור עשה הנכלל במצוַות יראת ה’ ונלמד מהפסוק “אֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ תִּירָא” (דברים ו’, יג). אדם הירא את ה’ מבין את המשמעות העצומה של הוצאת שם שמים מפיו ונזהר שלא לעשות כן שלא לצורך, מפני שהזכרת שם ה’ לבטלה נחשבת כזלזול בו. איסור זה הובא להלכה ברמב”ם (שבועות, פי”ב הי”א): “ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה”.
מתי הוצאת שם שמים נחשבת ‘לבטלה’? בהמשך ההלכה כותב הרמב”ם:
לפיכך אם טעה הלשון והוציא שֵם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד? אמר ‘ה”, אומר ‘ברוך הוא לעולם ועד’ או ‘גדול הוא ומהולל מאד’ וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה.
מכאן שכאשר אדם אומר דברי שבח והלל לקב”ה ומזכיר בדבריו את שם ה’ – אין הדבר נחשב כהוצאת שם שמים לבטלה. כמה אחרונים הרחיבו עיקרון זה וקבעו שכל הזכרת שם ה’ במסגרת תפילה, בקשה, שבח או הודאה – אין בה משום הוצאת שם שמים לבטלה (אך אם האדם מזכיר שם שמים כחלק מנוסח ברכה – הדבר אסור משום שזו “ברכה שאינה צריכה”).
אולם מדברי הרמ”א (קפ”ח, ז) נראה שנקט עמדה מחמירה יותר. הרמ”א כותב שאדם ששכח לומר ‘יעלה ויבוא’ בברכת המזון בראש חודש אמנם אינו צריך לחזור, אך גם לא ישלים את ‘יעלה ויבוא’ ב’הרחמן’ (בניגוד למי ששוכח ‘על הנסים’), והסביר:
כי ב’יעלה ויבוא’ יש הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי, וכן נוהגין.
כלומר, לא משלימים את ‘יעלה ויבוא’ ב’הרחמן’ מפני שב’יעלה ויבוא’ יש הזכרה של שם ה’ (לדוגמה: “זכרנו ה’ א-להינו בו לטובה”), וזו הזכרת שם שמים לבטלה. לפי דברינו לעיל, פסק הרמ”א נראה תמוה: הרי ‘יעלה ויבוא’ איננו ברכה אלא על אמירת שם ה’ דרך שבח ובקשה, ומדוע שתהיה בכך בעיה? וכך הקשה המגן אברהם (קפ”ח, ס”ק יא):
צריך עיון, דאומרים כל היום תחינות שיש בהן הזכרת שמות, ולמה יגרע זה? דדוקא ברכה לבטלה אסור, וצריך עיון.
היכן תשומת הלב?
האחרונים ביארו את פסק הרמ”א באופנים שונים. הביאור הלכה (קפ”ח, ז, ד”ה ואין) כותב בשם הבגדי ישע שמאחר שהאדם אינו אומר ‘יעלה ויבוא’ כתחינה סתם אלא כדי להשלים דבר שהוא חייב לאומרו, הדבר דומה לברכה, ויש בכך חשש ברכה לבטלה. מעין זה כותב גם ערוך השולחן (קפ”ח, יז).
מנגד, שולחן ערוך הרב (קפ”ח, יב) כותב שמעיקר הדין אין שום איסור לומר ‘יעלה ויבוא’ ב’הרחמן’, ובכל זאת מחמת הזהירות בהזכרת שם שמים נוהגים שלא לעשות כן. בדומה לכך כותב האשל אברהם מבוצ’אץ’ (קפ”ח, ז) שמותר עקרונית לומר ‘יעלה ויבוא’ ב’הרחמן’, אך דווקא משום שאין זו חובה אלא ‘דרך תחינה’, יש לומר זאת מתוך תשומת לב וכוונה. כשאדם אומר ‘יעלה ויבוא’ ומזכיר בדבריו שם שמים בלי שהוא מחויב בכך ובלי שהוא שם לב למילים שהוא מוציא מפיו – יש בכך חשש הוצאת שם שמים לבטלה, ולכן העדיף הרמ”א לפסוק שאין אומרים ‘יעלה ויבוא’ ב’הרחמן’.
הזכרת שם ה’ בזמירות
מדברים אלו ניתן להסיק להלכה שעקרונית מותר להזכיר את שם ה’ בזמירות שבת, כיוון שההזכרה היא דרך שבח והודאה לקב”ה ולא דרך חובה. וכן כתב האור לציון (ח”ב, י”ד, הערה לה). יש לציין שהמשוררים שכתבו את הזמירות, שהיו גדולי ישראל, בוודאי התכוונו שנאמר את שם ה’, שהרי כמה מן השירים בנויים כך שהחרוזים אינם תואמים אם אין אומרים את שם ה’ (לדוגמה, בשיר ‘צור משלו אכלנו’).
נראה שישנה גם מעלה בהזכרת שם ה’ בשירה, שכן כך אנו משבחים את הקב”ה בצורה מלאה יותר. כך משמע בגמרא בערכין (יא.), האומרת שהפסוק “וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה’ אֱ־לֹהָיו” (דברים י”ח, ז) מכוון לשירת הלוויים, שכן “איזהו שֵׁירוּת שבשם? הוי אומר: זה שירה” – הלוויים הקפידו שהשירה תהיה מלוּוה בהזכרת שם שמים.
אמנם, כפי שראינו, דרושה זהירות גדולה באמירת שם ה’. האדם המזכיר שם שמים צריך לשים לב לדברים שהוא מוציא מפיו, כדי שייחשבו באמת כשירות ותשבחות. לכן, מותר לאדם לומר את שם ה’ במסגרת זמירות שבת, אולם אם הוא מרגיש שבקטע מסוים אין הוא חושב על המילים, עדיף שבקטע זה לא יאמר את שם ה’ (אלא רק: ‘השם’). ואולי דבר זה יחזק אותנו לומר את הזמירות בכוונה, וכך נוכל תמיד לומר בהן את שם ה’ .
לסיכום: מותר לומר את שם ה’ בזמירות שבת, ואף יש בכך מעלה, אך ראוי שהעושה כן ישים לב לדברים שהוא שר ויוציא שם שמים מפיו בכוונה. אם יש קטע שבו הוא מתרכז פחות – עדיף שיאמר אותו בלא שם ה’.