הזכרת שם האב בעלייה לתורה

שאלה

למנהג האשכנזים, האם ניתן להעלות את העולה לתורה ללא הזכרת שם אביו, אלא כמנהג הספרדים – “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה?

תשובה

במבט ראשון נראה שהזכרת שם העולה לתורה היא עניין טכני בלבד (שידעו למי קראו לעלות לתורה), ואם כך לכאורה לא צריכה להיות בעיה לקרוא לעולה באופן אחר, אם הוא ידע שעליו לעלות לתורה ולברך.

אך מסתבר שיש באופן הקריאה הזה עניינים חשובים וקדומים. הסידור הראשון שיש בידינו הוא סדר רב עמרם גאון. ושם כתוב (סדר שני וחמישי):

הכל הבו גודל לאלהינו ותנו כבוד לתורה, כהן קרב, כהן פלוני בר פלוני הכהן. ואם אין שם כהן, אומר ישראל קרב, ישראל.

אם כך, כבר בסדר רב עמרם גאון אנו רואים שמזכירים את שם העולה ואת שם אביו. ראשונים נוספים ציינו את הזכרת שם העולה ואביו, וביניהם מחזור ויטרי (סימן צ”ג), האור זרוע (ח”ב, שבת, סימן מ”ב) ועוד. גם הרמ”א (דרכי משה קל”ט, א; ובשו”ע שם, ג) כותב שאמנם אין חובה לקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, אולם זהו “המנהג הפשוט בכל מקום”.

מדוע נהגו לקרוא בשם?

הראבי”ה (ח”ב, מגילה סימן תקע”ז) ביאר שהסיבה להזכרת שם העולה ושם אביו היא סיבה צדדית – כדי שלא יבואו לריב:

ומה שנהגו לומר “עמוד פלוני”, טעמא נמי משום אינצויי כהנים אהדדי או לויים או ישראל.

אולם רבי יצחק אייזיק מקומרנא (שולחן הטהור, קל”ט, ג) ביאר שיש לכך סיבה מהותית, שמכיוון שלכל אחד יש חלק בתורה, יש לומר את שמו ושם אביו, וכך העולה יתחבר לחלק שלו בתורה:

מן הראוי לדקדק הרבה כשקורין העולה לספר תורה, שיקראו אותו בשמו ובשם אביו בדקדוק גדול, כי שֵם כל ישראל ונפשו מרומז בתורה ויש לו חלק בתורה, על כן ידקדק בזה ואסור לו לעלות עד שיקראו לו.

בנוסף, בשו”ת בית יצחק (חלק תורת המנהגים, סימן כ”א) ביאר שיש בכך כבוד לתורה ולעולים (ובשערי אפרים א’, ה, כתב שיש להקפיד על הקריאה בשמו, כי הדבר משמעותי לענייני גיטין חלילה. ועיינו בכל זה בהמעין, גליון 236, טבת תשפ”א).

למרות זאת, מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו. כנראה שלפי מנהג זה, הקריאה בשם איננה עניין מהותי ונועדה רק למנוע מריבה, ולכן אם ישנו רמז ברור אחר שמתכוונים לעולה מסוים (כגון שקבעו איתו מראש, או שנתנו לו פתק ובה שם העלייה), לא צריך לומר את שמו. החיד”א (שו”ת חיים שאל, סימן י”ג) מוסיף ומסביר שאם אדם איננו רוצה לעלות לתורה, וכבר קראו בשמו, הוא עלול להיחשב למי שנותנים לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא, שזהו אחד הדברים המקצרים ימיו ושנותיו של האדם (ברכות נה.), ולכן לא קוראים בשמו של העולה (וישנן גם סיבות נוספות להסבר מנהג זה).

האם ניתן לשנות את המנהג?

כאמור, מנהג האשכנזים לקרוא בשמו ובשם אביו. בשו”ת בית יצחק (שם) ובשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן ט”ז) כתבו שאין לשנות המנהג, כיוון שמדובר במנהג קדום וחשוב ואין לשנותו. כך השיב (בתקיפות) גם בשו”ת אבני נזר (חו”מ סימן ק”ג):

בדבר אשר חדשים מקרוב באו וחפצים לשנות מנהג אבותינו להפר חוק מלקרוא בשם לעולי תורה, רק יעמוד כהן יעמוד לוי וכו’.

אשיבהו כי חלילה וחלילה להפר המנהג בקריאה לספר תורה בשמות אשר הנהיגו וגבלו ראשונים… ומהראוי שתדעו כי מנהגי ישראל לא על תהו נתיסדו ח”ו, ובכולם יש בהם סודות עמוקים ונכוחים למבין. וגם המנהג הזה לקרוא בשמות לעלות לתורה יסודתו בהררי קודש כנודע למביני מדע… ועתה אמרו לאחיכם עמי וקראו להם לשלום ותבארו להם המכתב באר היטב.

סיכום

מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו אלא לומר רק “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה. טעם הדבר נובע מכך שהזכרת השם נועדה רק למניעת מריבות, ולכן כאשר ישנו סימן אחר וברור מיהו העולה, אין צורך לומר את שמו, או כדי שאם לא ירצה לעלות, לא ייחשב כאדם שקראו לו ולא עלה.

אולם מנהג האשכנזים לומר את שם העולה ואת שם אביו. זהו מנהג קדום שמובא עוד בסידור הראשון שיש לפנינו (סדר רב עמרם גאון) ובפוסקים רבים, וכך מבואר בדברי הרמ”א. לדבר זה יש גם טעמים פרקטיים (כדי למנוע מריבות וטעויות), אבל גם טעמים מהותיים (השם מסמל את החלק המיוחד שלו בתורה ובכך הוא מתחבר באופן מיוחד לתורה; העלייה בשמו ובשם אביו נותנת כבוד לתורה וכבוד לעולה; יש לכך משמעות במקרים של גירושין חלילה, כיוון שבהתאם לשם שבו קוראים לעולה לתורה יודעים את השם לכתיבת הגט).

למעשה, לכל מנהג יש מקור, וכל אחד יחזיק במנהגו. ולכן, האשכנזים צריכים להמשיך ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, כי זהו מנהגם בהררי קודש, ויש לכך מקורות קדומים וטעמים חשובים (ואם יש מנהג מקובל מדורי דורות בבית הכנסת שלא לנהוג כך, יכולים להישאר במנהגם. אך אם שינו את המנהג בבית הכנסת בשנים האחרונות, נכון לחזור למנהג אשכנז המקורי ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו).