הכשרת כלים לקראת פסח

בימים שלקראת חג הפסח, עם ישראל מתעסק בנקיון הבית ובהכשרת הכלים והמטבח. רבים מן האנשים כיום אינם מכשירים את כלי החמץ על מנת להשתמש בהם בפסח, כיוון שיש להם מערכות כלים מיוחדות לפסח. אולם לעתים מכשירים מעט כלים, ובנוסף מכשירים את המטבח (שיש, כיורים וכו’).

כלים שאינם בשימוש בפסח

בנוגע לכלים שאינם עתידים להיות בשימוש בפסח, יש להבחין בין חמץ דבוק לחמץ בלוע. חמץ דבוק הוא חמץ היורד בניקוי, ואילו חמץ בלוע הוא חמץ הבלוע בתוך הכלים, אי אפשר לראותו, וניתן להסירו על ידי חום בלבד ולא ע”י ניקוי.

ביחס לחמץ בלוע נחלקו האמוראים (פסחים ל.), כאשר לדעת רב אסור להשתמש (אחרי פסח) בכלים שיש בהם חמץ בלוע, ולדעת שמואל אין איסור של ‘חמץ שעבר עליו הפסח’ ביחס לחמץ בלוע, וכן הלכה (שו”ע או”ח תנא, א). לכן, כלי שלא מעוניינים להשתמש בו בפסח, בודאי אינו צריך הכשרה.

אולם, חמץ הדבוק בודאי כלול באיסור ‘חמץ שעבר עליו הפסח’, ולכן פסק השו”ע (שם):

קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה… משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם.

עם זאת, עיקר הבעיה בחמץ הדבוק היא מצד חמץ שעבר עליו הפסח, ולכן כאשר מדובר בחמץ שטעמו פגום, אין בו איסור. כיום אנו משתמשים בסבון ובחומר פוגם לשטיפת הכלים, וממילא יש להניח, שגם אם יש על הכלים חמץ, הוא פגום.

לכן, כלים שאין משתמשים בהם בפסח, ובדרך כלל הם נקיים, אין צורך לשפשפם, אלא רק לשים אותם בארון מסומן למניעת טעויות. אם מדובר על כלים שיש בהם חמץ בעין, כמו תנור או טוסטר, צריך לפגום את החמץ או לנקותו (לכן, ניתן לרסס תנור במנקה תנורים ולנגב מיד, וכך לסיים בכמה דקות את הכנת התנור לפסח (כשלא משתמשים בו עבור פסח)).

כלים שמתכוונים להשתמש בהם בפסח

כל האמור נוגע לכלים שאינם בשימוש בפסח. מי שרוצה להשתמש בכלי החמץ במהלך הפסח, צריך להכשיר אותם, כפי שנפרט להלן. התורה (במדבר לא, כג) קובעת את הכלל היסודי בהכשרת כלים:

כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

והסביר רש”י שם ע”פ חז”ל (פסחים עד:, ובמקומות נוספים), ש”כדרך תשמישו הגעלתו”, דהיינו: באותו אופן שבו בלע הכלי את האיסור (“כדרך תשמישו”), כך גם נכשיר את הכלי (“הגעלתו”). לכן, כלי שרגילים להשתמש בו ע”י מים חמים או נוזל חם (לדוגמא: סירים ומצקות), הכשרתו היא ע”י מים חמים, כלומר – הגעלה; וכלי שמשתמשים בו ללא נוזל אלא על ידי חום האש בלבד (לדוגמא: תבניות אפייה או רשת לצלייה) – הכשרתו היא ע”י ליבון.

ההבדל בין הגעלה לליבון הוא, שהגעלה מוציאה את הטעם הבלוע מן הכלי (הגעלה – לשון פליטה: רש”י ויקרא כו, יא; רמ”א תנא, ג), ואילו ליבון שורף את האיסור ומכלה אותו (ש”ך יו”ד קכא, יז). לכן, ליבון מועיל במקום הגעלה, אך הגעלה איננה מועילה במקום ליבון (ועיין ב”י ושו”ע תנא, ד, ומשנ”ב שם סקכ”ח).

כיצד מגעילים?

נסקור כעת בקצרה את אופן ההגעלה: יש לקחת כלי כשר, למלא אותו במים (בכמות שתספיק לכסות במים את הכלי הטרף שאנו רוצים להכשיר), להרתיחו עד שיבעבע, ולהכניס את הכלי הטרף פנימה (ולהוציאו). הרמ”א (תנב, א) מציין שהמים צריכים להיות מבעבעים בזמן ההגעלה, וכך פוסק המשנ”ב (סק”ז).

לכאורה יש לשאול: מדוע הכשרת כלים מכשירה את הכלי הטרף, ולא מטריפה את הכלי הכשר? הרי הטעם הטרף יצא מהכלי אל המים, ומהמים הוא יעבור לסיר הכשר ויטריף אותו! כדי למנוע בעיה זו, יש לנקוט באחד משני פתרונות:

  • אין להשתמש בכלי הטרף במשך 24 שעות לפני ההגעלה (שו”ת הרשב”א א, רסג). טעם הדבר: לאחר עשרים וארבע שעות הכלי נותן טעם פגום ולכן הוא לא יטריף את המים. וכך כתב הרמ”א (תנב, ב; יו”ד קכא, ב).
  • כאשר יש צורך להכשיר כלי בן יומו, אפשר לנקוט בפתרון אחד, והוא: לפגום את המים על ידי הוספת מעט סבון (שו”ע יו”ד צה, ד; חזון איש או”ח קכב, ו). באופן זה, טעם האיסור הנבלע במים אינו מטריף את המים.

בזמן ההכשרה עצמה יש לדאוג שהכלים יהיו נקיים מלכלוך או חלודה (רש”י במדבר לא, כב; שו”ע תנא, ג). טעם הדבר הוא, שההגעלה יכולה להפליט רק את האיסור שבלוע בתוך הכלי, אבל אין בכוחה להפליט את האיסור הממשי שדבוק על הכלי (וחוששים שמא מתחת לחלודה יש איסור – ט”ז סק”ו; משנ”ב סקכ”ב). אם הורידו את כל החלודה ונשאר כתם שאין בו ממשות, ניתן להכשיר את הכלי (משנ”ב שם). סירים שיש עליהם לכלוך שקשה מאוד להורידו, ניתן לעשות לאותו מקום מלוכלך ‘ליבון קל’, ואח”כ להגעילו.

כלי שיש בו חריצים, צריך לנקות את החריצים היטב, כדי שלא יהיה שם איסור (שו”ע שם). כלי שיש לו ידית, ויש חריצים בידית – אם ניתן לפרק את הידית ולנקות מתחתיה, צריך לעשות זאת. אם אי אפשר: לדעת המשנ”ב (תנא, כג) אי אפשר להכשיר את הסכין, ולדעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, עמ’ עה) ניתן לנקות את הכלי על ידי חומר ניקוי (ולהשרות אותו בתוך החומר) ואח”כ להכשירו.

יכניס את הכלי למים הרותחים בנחת ויוציאנו (אין צורך להשאירו זמן רב, אך גם לא להוציאו בחופזה – עיין משנ”ב תנב, ד). לאחר מכן נהוג לשטוף את הכלי במים קרים (שו”ע תנ”ב, ז) אך דבר זה אינו מעכב.

כיצד מלבנים?

כפי שראינו, כלים שבלעו ללא נוזל (על ידי צלייה או אפייה) צריכים ליבון. הזכרנו שההבדל בין ליבון להגעלה הוא שההגעלה מוציאה את טעם האיסור מן הכלי, ואילו הליבון שורף את האיסור. לכן, בניגוד להגעלה, בליבון אין צורך לנקות את הכלי, וכמו כן אין צורך להמתין 24 שעות לפני ההגעלה או להשתמש בחומר פוגם (ט”ז או”ח תנא, ז; חכ”א כלל עד, ו; ערוה”ש יו”ד קכא, כב).

מהו הליבון? כתב השו”ע (או”ח תנא, ד):

כלים שמשתמשים בהם על ידי האור… צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם.

כלומר, צריך לשרוף באש את התבנית, עד שאם יתנו מכה בכלי, יצאו ממנו ניצוצות. אמנם, רוב הכלים בימינו אינם עמידים בליבון חמור (הכלי יהרס), ולכן מבחינה מעשית לא ניתן להכשיר כלים הזקוקים לליבון חמור.

עם זאת, בכלים רבים ניתן לעשות ליבון קל. בליבון קל, די בכך שאם נחמם את הכלי בצד אחד, ונשים בצד השני נייר טישו וכדומה, הנייר יצבע בצבע חום. ליבון קל אינו מועיל לכלים הדורשים ליבון, אולם הוא מועיל לכלים הדורשים הגעלה, ויש בהם סדקים שקשה לנקותם (רמ”א תנא, ד). בליבון קל לא צריך להמתין 24 שעות, ואין צורך לנקות את הכלי.