מי שהיה ער בליל שבועות – האם יברך ברכות השחר?

מנהג העולם או הנאת האדם?

נחלקו ראשונים על מה נתקנו ברכות השחר. לדעת הרמב”ם (הלכות תפילה, פ”ז הלכות ז-ט), ברכות השחר נתקנו על הנאת האדם, ואם אינו נהנה – אינו מברך. לכן, אין לומר את כל הברכות אלא את הברכות שהתחייב בהן (אם לא שמע תרנגול – לא יברך ‘אשר נתן לשכוי’; אם לא נעל נעליים – לא יברך ‘שעשה לי כל צרכי’ וכיוצא באלו). מאידך, לדעת הגאונים והתוס’ והרא”ש והרמב”ן, הברכות נתקנו על מנהגו של עולם, ולכן מברכים אותם גם אם לא נהנו בפועל.

להלכה, נחלקו בכך השו”ע והרמ”א. השו”ע (מ”ו, ח) פוסק כרמב”ם ואילו הרמ”א פסק לברך כל הברכות. למעשה, גם הספרדים נוהגים בכך כרמ”א לברך על הברכות, ובפרט שכך גם דעת האר”י (שער הכוונות, א:). וכן כתב בשו”ת יביע אומר (ח”ב סימן כ”ה, אות יג) ובכף החיים.

מכאן אנו למדים שמי שהיה ער בלילה מברך בבוקר את ברכות השחר. אמנם נחלקו הפוסקים ביחס לברכות מסוימות.

ברכת “על נטילת ידיים”

נחלקו ראשונים מה טעמה של ברכת על נטילת ידיים: מדברי הרא”ש עולה שנטילה זו נתקנה כהכנה לתפילה. מאידך, מדברי הרשב”א הבינו הפוסקים, שהנטילה נתקנה על כך שבבוקר אדם נעשה ברייה חדשה (ויש להאריך בכוונת הרשב”א, ואכמ”ל). ולענייננו: אם הברכה נתקנה על התפילה, הרי שיש לברך גם במקרה זה. אולם, אם היא נתקנה על “ברייה חדשה”, ייתכן שאם היה ער – לא יברך. בשו”ע (ד’, יג) מסתפק בכך והרמ”א כתב ליטול בלא ברכה. הב”ח חלק על פסיקה זו, וטען שלכל השיטות יש ליטול ידיים בברכה. כך גם דעת הגר”א (מעשה רב) וערוך השלחן (ד’, יב).

למעשה, כדי לצאת ידי כל השיטות, כתב המ”ב שראוי ללכת לשירותים לפני התפילה, ואז יוכל לברך על נטילת ידיים לכל השיטות (וכך מבואר ברא”ש עצמו. ובסידור האדמו”ר הזקן, כותב שדי ל”משמש במקומות המכוסים שבגופו”. אולם, יש הסבורים שצריך דווקא עשיית צרכים).

ברכות התורה

לגבי ברכות התורה נחלקו הראשונים, האם אנו מברכים בכל יום מחדש בגלל שעבר לילה או בגלל שהלכנו לישון. הנפקא מינה בכך היא, האם יש לברך כשהיה ער בלילה. ולכן כתב המ”ב (מ”ז, ס”ק כח) שיש לצאת ידי חובה על ידי אחר.

רע”א חידש, שאם אדם ישן ביום הקודם, צריך לברך בבוקר ברכות התורה, כי אם השינה היא המחייבת, הרי שכבר אתמול התחייב בברכות התורה, ואם הלילה הוא המחייב הרי שגם עבר לילה. והמ”ב הסכים לדעתו. ובשו”ת יבי”א ח”ה, ו, פסק לברך תמיד.

ברכת “המעביר שינה” וברכת “א-לקי נשמה”

הסתפקו אחרונים האם מי שהיה ניעור כל הלילה יכול לברך ברכות אלו, כיוון שאנו מדברים בהם באופן ישיר על עצמנו: “המעביר שינה מעיני” וכו’. המ”ב (מ”ו, ס”ק כד. ועיין גם בבה”ל, רל”ט, א) הביא מח’ זו וכתב שראוי לשמוע ברכות אלו מאדם אחר שישן בלילה. מאידך, בערוך השלחן (מ”ו, יג) ובכף החיים (ס”ק מט) פסקו שיברך ברכות אלו בעצמו. ובשו”ת אגרות משה (או”ח, ח”ד סימן ג’) פסק כדעת המ”ב, לצאת בהן ידי חובה על ידי אחר.

סיכום

למעשה, מי שהיה ניעור כל הלילה יכול לברך כמעט את כל ברכות השחר בעצמו:

על נטילת ידיים ואשר יצר – יעשה צרכיו ויברך.

א-להי נשמה והמעביר שינה – ישתדל לצאת ע”י אחר. אם אין לו אחר שיוציאו, ומברך בעצמו, יש לו על מי לסמוך.

ברכות התורה – אם ישן אפילו ביום אתמול – מברך, לא ישן יצא ע”י אחר או יכוון באהבת עולם, וילמד מיד אחרי התפילה.

מברכת “אשר נתן לשכוי” עד “הנותן ליעף כוח” – יברך בעצמו.

ברכת ציצית יפטור את הציצית בטלית גדול. ומי שאין לו, או שיחליף ציציות ויברך, או שיצא על ידי אחר וכד’.

לכן, למעשה, עיקר הצורך בש”ץ שישן בלילה, הוא בכדי שיברך בקול את המעביר שינה (ויברך את כולה בקול), א-לקי נשמה וברכת ציצית (וגם ברכות התורה, עבור מי שהיה ער גם ביום אתמול).