הנרות הללו קודש הם

לאחר הדלקת נרות חנוכה נוהגים לומר:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻּכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתָיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.

מתי אומרים “הנרות הללו”?

מקור הקטע הוא במסכת סופרים (פ”כ ה”ד), ושם כתוב שאומרים אותו אחרי ברכת “להדליק” ולפני ברכת שעשה ניסים וברכת שהחיינו. הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה, ח”ב, סימן נ”ד) מסביר, שמן הקטע הזה עולה שמטרת ההדלקה היא “כדי להודות ולהלל”, וזהו חלק מהותי ממטרת המצווה, ולכן לאחר ברכת “להדליק” אומרים “הנרות הללו” כדי לדעת לכוון בהדלקה על נס הישועה והניצחון במלחמה (וכיוון שזהו חלק מהותי מקיום המצווה ממילא אין זה הפסק בין הברכה לקיום המצווה).

אולם הטור (תרע”ו) גורס במסכת סופרים שאומרים “הנרות הללו” רק לאחר הדלקת הנרות, וכך פוסק השולחן ערוך (תרע”ו, ד):

אחר שהדליק, אומר: הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות וכו’.

והסביר המהרי”ל (שו”ת מהרי”ל, סימן קמ”ה) שכיוון שאמירת “הנרות הללו” היא רק מנהג בוודאי שאין לאומרה באמצע הברכות אלא רק לאחר ההדלקה.

שיטת המהרש”ל

שיטת ביניים היא שיטת המהרש”ל (שו”ת מהרש”ל, סימן פ”ה). לדעתו, לאחר שמברכים את ברכות ההדלקה מדליקים את הנר הראשון, ולאחר מכן, תוך כדי שמדליקים את שאר הנרות, אומרים “הנרות הללו”.

לכאורה שיטה זו תמוהה: אם אין בעיה של הפסק ניתן היה לומר “הנרות הללו” גם לפני הדלקת הנר הראשון (כפשטות מסכת סופרים), ואם יש בעיה של הפסק, צריך היה לחכות לאחר גמר הדלקת הנרות! ואמנם ניתן לצאת ידי חובה בנר אחד, אך אם מדליקים כמה נרות יש בכך הידור, והברכות צריכות להתייחס גם לנרות ההידור, ואין ליצור הפסק בין הברכות לבינם.

קושיה זו הקשה הפרי מגדים (תרע”ו, מש”ז ס”ק ה, וא”א, ס”ק ג) על המהרש”ל, אך הוא לא רצה לדחות בעקבותיה את דברי המהרש”ל (“וחס ושלום אין אני אומר נגד מאורן של ישראל המהרש”ל ז”ל”), ולכן סיכם שאפשר לנהוג כדבריו אך מי שנוהג לומר “הנרות הללו” רק לאחר שסיים את הדלקת הנרות (כשיטת הטור לעיל) נוהג כדין. ואף המשנה ברורה (ס”ק ח) הביא את שתי השיטות להלכה:

אחר שהדליק נר הראשון שהוא העיקר אומר הנרות הללו ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו’… עד כאן לשון המהרש”ל. ומכל מקום מי שנוהג לומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי (פרי מגדים).

נרות חנוכה כנרות המקדש

מהי אם כן סברת המהרש”ל? ייתכן שלדעתו אמנם אין להפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצווה, אך במהלך קיום המצווה ניתן להפסיק בדברים שקשורים למצווה (כפי שלדוגמה מצאנו לעניין בדיקת חמץ, שאין לדבר כלל בין הברכה לתחילת הבדיקה, אך לאחר שמתחילים לבדוק מותר לדבר מעניין הבדיקה (שולחן ערוך תל”ב, א, ומשנה ברורה שם ס”ק ו)).

אך ייתכן ששיטת המהרש”ל קשורה לנקודה עמוקה יותר. כבר עמדנו על כך שבחנוכה כולם מקיימים את המצווה בדרך של “מהדרין מן המהדרין” (עד כדי כך שהשולחן ערוך כלל לא הזכיר את הרמה הבסיסית של המצווה), וכעת נציע לכך הסבר.

בהלכות רבות של הדלקת הנרות יש השוואה בין מנורת המקדש ונרות חנוכה. אחת ההלכות קשורה לקדושת הנרות ולאיסור השימוש באור הנרות. הראשונים מסבירים שעל אף שנרות חנוכה הם תשמישי מצווה, בכל זאת קבעו חכמים שנרות חנוכה הם כנרות המנורה ולכן יש בהם קדושה מסוימת (כפי אנו אומרים – “הנרות הללו קודש הם”).

לאור זאת ניתן לומר שבקביעה שנרות חנוכה הם כנרות המקדש קבעו חכמים שביתו של אדם הופך להיות כמו המקדש והאדם הופך להיות ככהן. ממילא, מצוות הדלקת נרות איננה ככל מצווה פרטית שאדם עושה בביתו, אלא זו מצווה כללית השייכת לכל עם ישראל, ובמצווה כללית בוודאי ראוי להדר!

כעת ניתן להבין היטב את המהרש”ל: סיבת ההידור היא קדושת הנרות והדמיון למקדש, ולכן הדבר המתאים ביותר הוא לומר “הנרות הללו קודש הם” מיד לאחר ההדלקה הבסיסית ולפני הדלקת ההידור, כדי להסביר מדוע מדליקים את נרות ההידור. יוצא אם כן שאמירת “הנרות הללו” היא חלק מהותי מההדלקה מחד, ומאידך יש לומר זאת דווקא בזמן הדלקת נרות ההידור.

לסיכום

מצאנו שלוש שיטות מתי אומרים “הנרות הללו”:

1. לפי פשטות מסכת סופרים אומרים “הנרות הללו” לאחר ברכת “להדליק” ולפני ההדלקה.
2. לפי השולחן ערוך אומרים “הנרות הללו” אחרי הדלקת כל הנרות, וכן דעת הפרי מגדים.
3. לפי המהרש”ל אומרים “הנרות הללו” לאחר הדלקת הנר הראשון, תוך כדי הדלקת שאר הנרות.

למעשה נראה שדעת המשנה ברורה לפסוק כשיטת המהרש”ל (אם כי הוא כותב שאפשר גם לנהוג כשיטת הפרי מגדים), וכך כותבים גם הבן איש חי (חנוכה, אות א) והילקוט יוסף (מועדים, סדר הברכות וההדלקה, ג).