רבים מדיני ספירת העומר נלמדים מקצירת העומר (מנחות סו ע”א). לעניין קצירת העומר, מצאנו שתי משניות הסותרות זו את זו. המשנה במנחות (עא ע”א) אומרת:
מצוותו לקצור בלילה. נקצר ביום – כשר.
כלומר, בדיעבד ניתן לקצור את העומר גם ביום. אם נלמד מכאן לדיני הספירה, עולה מכאן שמי שלא ספר בלילה יכול בדיעבד לספור ביום.
לעומת זאת, המשנה במגילה (כ ע”ב) אומרת:
כל הלילה כשר לקצירת העומר… זה הכלל: דבר שמצוותו כל היום כשר כל היום, דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה.
ומדייקת מכאן הגמרא (מנחות עב ע”א), “קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא”. כלומר, ניתן לקצור את העומר דווקא בלילה ולא ביום. ממילא, לעניין ספירת העומר יוצא שניתן לספור כל הלילה, אך אין לספור ביום. הגמרא (שם) מצביעה על סתירה זו, ומתרצת שמדובר במחלוקת תנאים.
מחלוקת הראשונים
כיצד מכריעים במחלוקת זו? לדעת בעל הלכות גדולות (סי’ י”ב, עמ’ קפה; הובא בתוספות מנחות סו ע”א, ד”ה זכר; ר”ן מגילה ז ע”א באלפס, ד”ה ומכאן), העיקר כדברי המשנה במנחות, ולכן מי ששכח לספור בלילה סופר ביום בברכה.
אולם לדעת רבנו תם (תוספות מגילה כ ע”ב ד”ה כל), המשנה במגילה שעוסקת בהלכות פסוקות עדיפה על פני המשנה במנחות, ולכן אם שכח לספור בלילה אינו יכול לספור בברכה ביום. יתרה מכך: גם לדעת מי שמכשיר קצירת העומר בדיעבד ביום, בנוגע לספירת העומר יש דין נוסף שאינו קיים בקצירת העומר:
אומר ר”ת שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום… דאין לברך ביום, דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב “תמימות”, ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה.
בספירת העומר המצווה היא לספור “שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת“. כלומר, כל יממה מימי הספירה צריכה להיות ‘תמימה’ ושלמה. דבר זה אפשרי רק כשסופרים בתחילת היממה, דהיינו בלילה. ממילא, השוכח לספור בלילה אינו יכול להשלים את המצווה (בברכה) ביום, כיוון שאז המצווה של אותו יום כבר איננה ‘תמימה’.
מה טעם המחלוקת?
מדברי בה”ג ורבנו תם עולה שהם נחלקו בשאלה על מה נאמר דין ‘תמימות’. לדעת בה”ג, דין ‘תמימות’ מתייחס לכלל הספירה, ולכן לדעתו מי שדילג על יום אחד אינו יכול להמשיך לספור, ועם זאת מי שלא בירך בלילה יכול לברך ביום. לעומת זאת, רבנו תם סובר שדין ‘תמימות’ מתייחס לכל יום בפני עצמו, ולכן מחד, גם מי ששכח לספור באחד מן הימים יכול להמשיך ולספור, ומאידך, מי ששכח לספור בלילה הפסיד את הספירה של אותו יום ואינו יכול לספור ביום.
פסיקת ההלכה
להלכה פסק השולחן ערוך (תפ”ט, ז) שמי ששכח לספור בלילה סופר ביום בלא ברכה. הטעם לכך הוא שבנוגע למצוות הספירה יש להחמיר ולקיימה, אולם בנוגע לברכה אנו אומרים שספק ברכות להקל ולכן אין לברך (משנה ברורה ס”ק לג-לד).
מה יעשה בלילות הבאים?
מי שהשלים את הספירה ביום, האם בלילה הבא יספור בברכה? שו”ת תרומת הדשן (ל”ז) פוסק שהשוכח לספור בלילה והשלים את ספירתו ביום, סופר בשאר הלילות בברכה:
והכי נהגינן, אפילו בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר “תמימות” הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי.
וכן פסק המשנה ברורה (תפ”ט, ס”ק לד). מדוע במקרה זה אין חוששים לשיטת רבנו תם שספירת היום אינה ספירה, ומאפשרים לספור בברכה?
המאמר מרדכי (ס”ק ט, ד”ה ואני שמעתי) מסביר שבמקרה זה אין כל פגם בדין ‘תמימות’, ממה נפשך:
לפי שיטת בה”ג, דין ‘תמימות’ נאמר על כלל הספירה, ולכן מי שדילג על ספירת יום אחד אינו יכול להמשיך ולספור בברכה. אולם אין דין ‘תמימות’ לגבי כל יום בפני עצמו, וספירת היום נחשבת ספירה. לכן, מי שספר ביום כלל לא הפסיד יום, וממילא הוא יכול להמשיך לספור בברכה.
לפי שיטת רבנו תם, דין ‘תמימות’ נאמר על כל יום בפני עצמו, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול לספור ביום. אך אין דין ‘תמימות’ ביחס לכלל הספירה, ולכן גם מי שדילג על ספירת יום אחד יכול להמשיך לספור בברכה. לכן, אף שמי שלא ספר בלילה הפסיד יום, הוא יכול להמשיך לספור בברכה.
