יין או מיץ ענבים?

בגמרא בבבא בתרא (צז:) מבואר, שניתן לכתחילה לעשות קידוש על מיץ ענבים: “סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום”. וכך נפסק בשולחן ערוך (רע”ב, ב). אמנם, המשנה ברורה (שם, ס”ק ה) מציין, שמצווה מן המובחר לקדש על יין ישן.

בליל הסדר ישנה סיבה נוספת לשתות דווקא ארבע כוסות של יין, שכן יש הסוברים שאין יוצאים ידי חובה בשתיית מיץ ענבים. ומדוע? ראשית, יש שטענו שרק שתיית יין נחשבת דרך חירות (הגדת קול דודי, סימן ג’, בשם הרב פיינשטיין). שנית, יש שטענו שמצוות שמחת יום טוב מתקיימת דווקא ביין (עיינו פסחים עא.), ויש לשתות לארבע כוסות דווקא “יין המשמח”, שאפשר לקיים בו גם את מצוות שמחת יום טוב (מקראי קודש – פסח (לרב פרנק), ח”ב, סימן ל”ה ובהערה שם, על פי תוספות, פסחים קח:, ד”ה ידי יין, ומרדכי שם, לז ע”ד).

מנהגו של רבי יהודה

באחרונים מופיע דיון מעניין בסוגיה זו, בעקבות הסיפור על רבי יהודה בגמרא בנדרים (מט:). בגמרא שם מעיד על עצמו רבי יהודה:

אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת

כלומר, רבי יהודה היה ממעט לשתות יין, והיה שותה רק כשהיה מוכרח (דהיינו בקידוש, בהבדלה ובארבע כוסות). כשהיה שותה ארבע כוסות יין בפסח וחובש את צדעיו אחר כך עד שבועות מפני כאב הראש שהיה לו. לכאורה משמע מסיפור זה שאדם צריך לדחוק עצמו לשתות יין גם כשהדבר קשה לו מאוד (וכן פסק השולחן ערוך תע”ב, י), ואם כן לכאורה מוכח שיש להקפיד דווקא על שתיית יין ולא מיץ ענבים, אפילו אם השותה סובל מכך!

אולם ראייה זו נדחית ממספר סיבות. ראשית, יש להבדיל בין רבי יהודה, שנהנה משתיית היין אלא שלאחר מכן נגרם לו סבל, ובין אדם ששונא יין ושתייתו גורמת לו סבל בהווה, שבמקרה כזה וודאי אין טעם להכריחו לשתות, שהרי אין זו דרך חירות. (הרב אלישיב, מובא בסידור פסח כהלכתו, ח”ב, פרק ג’, הערה 9).

בנוסף, נראה שרבי יהודה דחק עצמו לשתות יין כיוון שלא הייתה לו אפשרות לשתות מיץ ענבים וכדומה, ולכן הוא לא נפטר מן המצווה, על אף שנגרם לו סבל. אולם מי שיכול לקיים את המצווה בשתיית מיץ ענבים (או אפילו חמר מדינה – ראו להלן), ברור שאיננו צריך לדחוק עצמו לשתות דווקא יין, אפילו אם מדובר על מצב קל בהרבה, ובוודאי אם הדבר גורם לו לסחרחורת או לעייפות ופוגם במצוות סיפור יציאת מצרים, שהיא עיקר הלילה (וכך יש לבאר גם את פסיקת השולחן ערוך שציינו לעיל).

ומדוע לא הייתה לרבי יהודה אפשרות לשתות מיץ ענבים? התשובה פשוטה. כיום אנו רגילים שיש מיץ ענבים כל השנה, אולם בעבר לא היה מיץ ענבים כל השנה, אלא דווקא בתקופה שבה גדלו ענבים (אי אפשר לשמור מיץ ענבים – הוא הופך לחומץ, אלא אם כן דואגים לפסטר אותו או לקרר אותו היטב). ממילא, מאחר שבתקופה של פסח בדרך כלל אין עדיין ענבים, לא יכול היה רבי יהודה לקיים ארבע כוסות במיץ ענבים!

הלכה למעשה

אם כן, מעיקר הדין אפשר לכתחילה לקחת מיץ ענבים לארבע כוסות. לכן, מי שאין לו קושי בדבר – ישתה יין, אולם מי שמתקשה בשתיית יין, ובוודאי אם שתיית היין תכביד על קיום מצוות סיפור יציאת מצרים שלו, עדיף שישתה מיץ ענבים, ויקיים את מצוות “והגדת לבנך” בהידור! לאדם כזה השתייה אינה דרך חירות אלא דרך דוחק ועצבות. הרמב”ם (פ”ז ה”ט) כתב שיש למזוג את היין במים כדי “שתהיה שתיה עריבה”, ומכאן נלמד גם לאנשים שקשה להם לשתות יין, מחמת הטעם או מחמת כאב ראש, עייפות וכדומה, שיכולים לשתות מיץ ענבים. כך נהגו גם הגרי”ז, החזון איש ואחרים (סידור פסח כהלכתו, ח”ב, פרק ג’, הערה 25; תשובות והנהגות, ח”ב, סימן רמ”ג, ועוד), וכך נהג הגרש”ז אויערבאך, אלא שעירב במיץ הענבים מעט יין (קול התורה, חוברת מ’, ניסן תשנ”ו).

חמר מדינה

אדם שאיננו יכול לשתות אף מיץ ענבים, יכול לצאת ידי חובה בחמר מדינה (משנה ברורה, תע”ב, ס”ק לז). מהו חמר מדינה? לדעת הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים, ח”ב, סימן ע”ה), זהו משקה שמקובל להגיש לאורחים לשם כבוד גם כשאינם צמאים (למשל, מיץ טבעי או משקה חשוב אחר).

השולחן ערוך (תע”ב, יא) מוסיף על פי הירושלמי (פ”י ה”א), שישנו הידור בכך שהיין (או מיץ הענבים) יהיה בצבע אדום, אלא אם כן היין הלבן משובח יותר.

סיכום

יש הידור בשתיית יין, אולם מיץ ענבים כשר לכתחילה, ולכן מי שחושש שיין יגרום לו לעייפות וכדומה יוכל לכתחילה לשתות מיץ ענבים.