כמה מנות צריך לתת במשלוח מנות?

הגמרא (ז.) אומרת:

“ומשלוח מנות איש לרעהו” – שתי מנות לאיש אחד.

כלומר, כיוון שמחד מדובר בפסוק על נתינה של אדם אחד לחברו (“איש לרעהו”), ומאידך הדבר שניתן מוזכר בלשון רבים (“מנות”), יש ללמוד מכאן שהמצווה היא לתת לאדם אחד שתי מנות. כך פסק הרמב”ם (ב, טו), וכך פסק גם השולחן ערוך (תרצה, ד). הרמב”ם מוסיף, ש”כל המרבה לשלוח לריעים – משובח”.

בדברינו להלן נתייחס לדינים הקשורים למשלוח המנות שבו מקיימים את מצוות היום. בשאר משלוחי המנות, הניתנים לשם ריבוי שמחה ורעות, אין צורך להקפיד על הדינים השונים, כיוון שהשולח כבר יצא ידי חובת המצווה (עיין חזון עובדיה עמ’ קלג, ובהערה כא; אך עיין שו”ת תשובות והנהגות א, תז (ב), בשם הגרי”ז).

שתי מנות

מה נחשב כשתי מנות? הרמב”ם (שם) כותב:

חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו.

מהדגשת הרמב”ם שצריך “שני מיני” תבשילים, למד ערוך השולחן (תרצה, יד) ששתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, והן אינן יכולות להיות מאותו מין. לכך נוטה גם דעתו של האשל אברהם (בוטשאטש, ד”ה צריך לי עיון), שציין כי בכל המקרים שבגמרא (ז. – ז:) מתוארת שליחת שתי מנות שונות זו מזו. כך כותב במפורש גם הרלב”ג (אסתר ט, יט):

והנה יהיה זה לכל הפחות שתי מנות משני מינים.

אולם שו”ת ציץ אליעזר (יד, סה) חולק על כך משני טעמים. ראשית הוא מציין כי לפי חלק מהגרסאות ברמב”ם, הנוסח הוא “או של מיני תבשיל”. בלשון דומה נוקט גם השולחן ערוך (שם): “חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים”. לכן, “הסמוכין שעליהם מסתמך הערוך השולחן – מתמוטטין”, ויש לדחות את דיוקו. בנוסף, הציץ אליעזר סבור שההגדרה היסודית של “שתי מנות” איננה שני סוגים של מאכלים, אלא מאכל בשיעור של שתי מנות:

בפסוק במגלה לא נזכר שצריך להיות זה מב’ מינים, אלא כתוב ומשלוח מנות איש לרעהו, והיינו דהקפידא העקרית בזה היא בעיקר שיהיו ב’ מנות, ולא איכפת אם יהא זה אפילו ממין אחד. אלא דצריך להגדיר מהו הקביעות של גדר המנה…

כלומר, “מנה” היא מאכל בכמות מסוימת (ראה להלן), והחובה היא לתת שתי מנות שיש בהן כמות זו, אולם אין שום חובה שמשלוח המנות יכלול שני מינים שונים של מאכלים. לאור זאת הוא סובר שדי בנתינת שתי מנות, אף שאינן שונות זו מזו כלל.

למעשה, דעת הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה, מועדי השנה תשרי-אדר, יט, יב והערה 38) והרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ קכה) היא שיש לשלוח שתי מנות מסוגים שונים, והדגיש הרב עובדיה יוסף שמי שמחלק מין מאכל אחד לשני חלקים לא יוצא בכך ידי חובתו. ההבדל בין המינים לא צריך להיות גדול, ולכן שני חלקי עוף השונים בטעמם זה מזה נחשבים כשני מינים (הליכות שלמה שם). כמו כן, שני סוגים של עוגות נחשבים כשני מינים.

מנה מכובדת

מהו גודלה של כל “מנה” במשלוח מנות? ערוך השולחן (תרצה, טו) כותב:

עוד נראה לי דבזה אינו די בכזית או ברביעית, דבעינן מנה יפה, דזהו לשון מנות, כעניין חתיכה הראוי להתכבד שיהא דבר חשוב. ואלו ששולחין חתיכות קטנות לא יצאו ידי חובתן.

כלומר, המנה צריכה להיות בעלת חשיבות כזו שראוי לכבד בה אורח.

עם זאת, עדיין יש מקום לדון כיצד מגדירים “מנה מכובדת”. בגמרא (ז.) מסופר שרבי יהודה נשיאה שלח לרב אושעיא משלוח מנות, ובו ירך של עגל וכד של יין. לפי גרסת רש”י (ד”ה ה”ג קיימת) ורוב הראשונים, רב אושעיא אמר לו בתגובה: “קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו”, כלומר שהוא קיים בכך מצוות משלוח מנות. אולם בירושלמי (א, ד) יש גרסה שונה לסיפור זה:

ר’ יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר (=ירך אחד ולוג אחד של יין). שלח ואמר לו: קיימת בנו “ומתנות לאביונים”. חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר (=עגל אחד וכד אחד של יין). שלח ואמר לו: קיימת בנו “ומשלוח מנות איש לרעהו”.

לפי גרסה זו, רבי יהודה נשיאה שלח בפעם הראשונה חתיכת בשר ומעט יין ולא יצא בכך ידי חובת משלוח מנות. רק לאחר שבמשלוח השני חזר ושלח עגל שלם וכד יין, הוא יצא ידי חובת המצווה. הריטב”א (ד”ה תני) גורס כך גם בבבלי, ומסביר מדוע בפעם הראשונה לא יצא רבי יהודה נשיאה ידי חובת המצווה:

שלא היתה יקרה התשורה בעיניו, ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו. הדר שלח ליה – כלומר רבי יהודה נשיאה גופיה – עגלא תליתאה ותלת גרבי יין. שלח ליה, קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר שזו התשורה הראויה לך.

אפשר להבין את דברי הריטב”א בשתי צורות. הביאור הלכה (ד”ה חייב) מסביר שרבי יהודה נשיאה לא יצא ידי חובה מפני שלא שלח לרב אושעיא מנה מספיק מכובדת בהתאם למעמדו של רב אושעיא. רק לאחר שחזר רבי יהודה נשיאה ושלח משלוח מנות מכובד יותר, אמר לו רב אושעיא שהוא יצא ידי חובת המצווה. לפי אפשרות זו, משלוח המנות צריך להיות מותאם לרמת החיים של המקבל, ולכן מי ששולח משלוח מנות לעשיר, צריך לשלוח לו מנה מכובדת.

אולם פשטות לשון הריטב”א היא שהמנה לא הייתה מספיק מכובדת ביחס למעמדו של השולח – רבי יהודה נשיאה (“שזו התשורה הראויה לך“). לפי הבנה זו, משלוח המנות צריך להיות מתאים לרמת חייו של הנותן, ולכן עשיר צריך לשלוח משלוח מנות מכובד, גם אם המקבל הוא עני. בשו”ת ציץ אליעזר (ח, יד אותיות ב-ג) העלה אפשרות זו, והסביר שהחידוש הוא, שעל אף שהמקבל ישמח מאוד גם במתנה מועטת, הנותן חייב לתת משלוח מנות מכובד כפי שהיה נותן גם לאדם אחר, במעמדו, ורק כך הוא יצא ידי חובת המצווה.

ייתכן והשאלה האם חשיבות המנה נקבעת לפי הנותן או המקבל תלויה בטעמים השונים למצוות משלוח מנות: לפי טעמו של תרומת הדשן, העיקר הוא לדאוג לסעודתו של המקבל, ולכן מסתבר שהמדד נקבע לפי חשיבות המנה בעיני המקבל. אולם לפי טעמו של מנות הלוי, העיקר הוא שהנותן יראה את חיבתו ואהבתו, ולכן חשיבות המנה נקבעת לפי הנותן.

להלכה כתב הביאור הלכה (שם) שאף שלפי גרסת רוב הראשונים בבבלי אין ראיה לדברי הריטב”א, והפוסקים לא הביאו דין זה להלכה, נכון להיזהר לכתחילה שהמשלוח יתאים למעמדו של המקבל. גם הציץ אליעזר (שם אות ד) מודה למעשה שראוי לנהוג כך, מפני שבאופן זה מתקיים גם טעמו של תרומת הדשן, אך בנוסף צריך שהמשלוח יתאים גם למעמדו של הנותן (על פי שיטתו לעיל), וכך כתב גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ קכט-קל).

למעשה, מצד הדין די במנה שניתן לכבד בה בדרך כלל אורחים. לכתחילה טוב להדר שהמשלוח יהיה מתאים למעמדו של המקבל, ויש עדיפות שהמשלוח יהיה מתאים גם למעמדו של הנותן.

סיכום

לכתחילה צריך לתת למשלוח מנות שתי מנות שונות זו מזו, שאינן מאותו מין. ההבדל בין המינים לא צריך להיות גדול. המנה צריכה להיות בשיעור שראוי לכבד בו אורח, ולכתחילה טוב להדר שהמנה תהיה תואמת הן למעמדו של המקבל והן למעמדו של הנותן.