בפעם הקודמת למדנו על כך שאברהם אבינו הוא מקור החסד בעם ישראל. בהקשר זה אפשר ללמוד דבר נפלא מדרכו של אברהם אבינו בקיום מצוות הכנסת אורחים המתוארת בפרשת וירא. מהאופן שבו קיים אברהם אבינו מצווה זו למדו חז”ל (שבת קכז.):
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב “ויאמר, א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך”.
כלומר, כיוון שאברהם אומר לקב”ה להמתין לו בזמן שהוא מכניס את האורחים, ניתן ללמוד מכאן שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.
אך כאשר הרמב”ם מביא את דברי חז”ל הללו, הוא מתבסס על פסוק אחר. וכך כותב הרמב”ם (הלכות אבל פי”ד ה”א-ב):
וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר “וירא והנה שלושה אנשים”.
העובדה שהרמב”ם מצטט דווקא את הפסוק הזה – מפתיעה. היינו מצפים שהרמב”ם יביא את הפסוק שציינה הגמרא, או את הפסוקים המתארים את הכנסת האורחים עצמה: “וירץ לקראתם מפתח האוכל… לושי ועשי עוגות… ויקח בן בקר רך וטוב… וימהר לעשות אותו”. אולם הרמב”ם מביא דווקא את הפסוק המתאר את העובדה שאברהם ראה את האורחים, עוד לפני שעשה דבר עבורם!
“וירא והנה שלושה אנשים”
רבי מנחם מנדל שניאורסון (ליקוטי שיחות, חלק כ”ה, פרשת וירא, שיחה א’) מבאר, שעיקר העניין היה שאברהם הפסיק מהקבלת פני השכינה כדי לראות את האורחים, כדי לזהות אנשים שצריך לעשות עימם חסד. עשיית החסד והכנסת האורחים שלאחר מכן הם רק תוצאה של אותה ראייה, אך הבסיס הוא בכך שאברהם ראה את האורחים וזיהה אותם. בכך מלמד אותנו אברהם אבינו כמה לקחים חשובים:
- גם כשאדם עסוק בתורה ואף בהקבלת פני שכינה, הוא צריך להיות ער ורגיש לסביבה, לשים לב לכך שייתכן שיש בסביבתו אנשים שקשה להם וצריכים עזרה.
- גמילות חסדים מתחילה בראייה, במבט הטוב, באהבה הגדולה – “וירא והנה שלושה אנשים”. כל פעולות החסד שייעשו אחר כך מקבלות משמעות גבוהה בהרבה כשהן נובעות מרצון פנימי ועמוק לעזור לשני, להיות שם בשבילו, לאהוב אותו.
- צריך לחפש את החסד – “וישא עיניו”. מי שיחכה שההזדמנות לעשות חסד תגיע אליו, לא בטוח שיזכה לכך. אך מי שמחפש את ההזדמנות לעשות חסד – ימצא אותה. האפשרות לעשות חסד נמצאת בכל מקום, צריך רק לפתוח את העיניים!
עזרה מתאימה
כאשר אדם עני נמצא במצוקה וזקוק לעזרה, יש לפנינו שתי אפשרויות כיצד לעזור לו: אפשר לתת לו צדקה שתכסה את חובותיו כעת, ואפשר לתת לו הלוואה שתאפשר לו לפתוח עסק רווחי, שבעזרתו יוכל בהמשך להסתדר לבדו מבחינה כלכלית.
במבט ראשון אנחנו יכולים לחשוב שנתינת הצדקה טובה יותר, כיוון שהיא מסייעת לעני לסגור באופן מיידי את חובותיו, והנתינה שלנו גדולה יותר (שהרי הכסף לא יחזור אלינו). אולם הרמב”ם (הלכות צדקה פ”י ה”ז) כותב שהמעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא דווקא נתינה שתאפשר לעני להסתדר בכוחות עצמו מבלי שיזדקק לעזרה, גם אם כעת זו נראית נתינה קטנה יותר ולא מספיקה.
מכאן יש ללמוד, שחסד אמיתי הוא חסד שמאפשר למקבל לעשות בעצמו מה שהוא יכול. לעתים אנחנו יכולים לתת לנזקק את כל מה שהוא צריך, אך דווקא נתינה שתאפשר לנזקק לפעול בכוחות עצמו ולהסתדר לבד – זו נתינה גדולה ומשמעותית יותר.
מכאן אנו לומדים משמעות נוספת לפקיחת העיניים ולראייה הקודמת לעשיית החסד: כאשר אנו רואים באמת, בצורה עמוקה, את מי שזקוק לחסד, אנו לא חושבים רק על העזרה המיידית שאנחנו יכולים להושיט לו, אלא חושבים מה באמת הדרך הנכונה לעזור לו כך שלטווח ארוך הוא לא יזדקק לחסד. ראייה עמוקה של צרכי העני, מעבר למה שנראה על פני השטח, היא המפתח לעזרה נכונה ומתאימה.