מהו מרור?

המשנה (לט.) אומרת:

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור.

ובגמרא שם:

אמר רב הושעיא – מצוה בחזרת.

וכך פסק השולחן ערוך (תע”ג, ה), והוסיף:

ועיקר המצווה בחזרת, ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים.

למעשה, אנחנו יודעים היום רק מהם חזרת ותמכא.

האם חזרת היא חסה?

מהי חזרת? הגמרא (לט.) אומרת:

מאי חזרת? חסא.

“חסא” היא החסה של ימינו, כפי שברור ומוכח ממקומות רבים. רבנו ירוחם (נתיב ה’, חלק ד’) כותב שהוא הנקרא “כסא” בערבית, הערוך (ערך חזר) כתב שזהו “לטוגה”, החכם צבי (סימן קי”ט) כתב שהוא הנקרא בלשון אשכנז “סאלאט” – וכל השמות הללו מתייחסים בשפות שונות אל החסה המוכרת לנו.

הבעיה היא, שלכאורה החסה איננה מרה. שאלה זו עולה כבר בירושלמי (פ”ב ה”ה):

התיבון: הרי חזרת מתוק! הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק! רבי חייה בשם ר’ הושעיה – כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת: מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה ‘במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך’ (בראשית מ”ז, ו), ואחר כך ‘וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים’ (שמות א’, יד)!

הירושלמי עונה, שהחזרת מתוקה בתחילתה אבל מרה בסופה, וכך עשו המצרים לאבותינו במצרים, שבתחילה התנהגו אליהם בצורה יפה, ואחר כך התחילו למרר את חייהם (ומכאן רמז לכל יהודי בגלות, שגם כשהמציאות טובה, יש להישמר מן הגלות ולעלות ארצה, שהרי תחילתה מתוק וסופה מר).

יסוד זה נזכר גם בתלמוד הבבלי (לט.), בלא קשר לשאלת החזרת המתוקה:

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור – לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים – תחילתן רכה וסופן קשה.

מהי הכוונה שהמרור תחילתו מתוק וסופו מר? אפשר להסביר, שאם אוכלים את החסה ללא דברים אחרים, הרי שלאחר שלועסים אותה היטב, מרגישים מעט טעם מריר בפה. אולם, ייתכן גם הסבר אחר. אם קוטפים את החסה כשהיא בתחילת הגידול, היא מתוקה. אם קוטפים אותה מאוחר יותר, היא מרה. ואם כך, החסה – תחילתה מתוק (כשקוטפים אותה בתחילת גידולה), וסופה מר (בסוף גידולה). ממילא, מין זה נחשב כמרור, וגם אם בסופו של דבר קוטפים אותו בתחילת גידולו ואוכלים אותו כשהוא מתוק – נחשב הדבר למרור, כי זהו המין המוגדר כמרור (עיינו ספר המכתם, לט.; אור כשלמה, דף לא.; שו”ת תירוש ויצהר, סימן קי”ז, ג; שו”ת דבר משה, תנינא, סימן צ”ח, אות ס; שו”ת חזון עובדיה, ח”א, סימן ל”ה).

מכל מקום יש שטענו שלא ברור שאכן זו כוונת הירושלמי. לאור זאת כתב הרידב”ז (על הירושלמי, ברכות פ”ו ה”א) שיש בעיה לצאת ידי חובת מרור בחסה. בדומה, החזון איש (סימן קכ”ד, לט.) כתב שאין יוצאים בחסה מתוקה, ולכן יש להקפיד לקטוף את החסה לאחר גמר גידולה, שאז היא מרה (כיום קוטפים את החסה לפני גמר גידולה, כדי שתהיה מתוקה. אמנם, גם לפי החזון איש אין לקטוף את החסה מאוחר מדי, כדי שלא תהיה מרה מאוד, שאז כבר אולי איננה נחשבת כאוכל כלל).

אכילת חריין (‘חזרת’)

יש שנהגו לאכול חריין למרור (‘חזרת’ בלשון ימינו). מהו המקור לכך? אחד המינים שהמשנה מזכירה הוא תמכא. נחלקו ראשונים ואחרונים מהי התמכא, ולפי אחת הדעות הכוונה היא לחריין. וכן כתב בהגהות מימוניות (פ”ז, אות כ) שזהו “מירטיך”, וביארו הפוסקים שהכוונה לחריין (לקט יושר, עמ’ 92, וכן כתב המגן אברהם, תע”ג, ס”ק יא, והמשנה ברורה, תע”ג, ס”ק מב).

אמנם, יש שפקפקו בכך, שכן קשה לאכול את החריין ואולי איננו נחשב כאוכל. הנימוקי יוסף (לט.) כתב: “ואלו ירקות שיש בהם קצת מרירות, אבל עשב מר ביותר לא, דלשון ‘אכילה’ כתיב על מצה ומרור”.

הלכה למעשה

למעשה, הכרעת הפוסקים היא, שהחסה היא המרור המובחר, אף שהיא מתוקה. וכך מבואר בבית יוסף (תע”ג, ד”ה ומה שכתב ועיקר המצוה): “בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה”. וכן כתבו הפרי חדש (תע”ג, ה), החיי אדם (ק”ל, ג), שולחן ערוך הרב (תע”ג, ל) והמשנה ברורה (תע”ג, ס”ק מב).

לכן, לכתחילה יש להעדיף את החסה על פני החריין (וכך משמע במשנה ברורה שם), שכן מקובל בראשונים ובאחרונים ש”חזרת” היא חסה (למעט החזון איש והרידב”ז, שטענו שאין יוצאים בחסה מתוקה). לעומת זאת, לגבי תמכא יש מחלוקת, ורק לחלק מן הדעות הכוונה היא לחריין. כמו כן, מן החסה ניתן לאכול כשיעור, ומן החריין קשה מאוד.

יש להוסיף, שאין דרישה לחריפות אלא למרירות. החריין הוא חריף, אך לא מר. החסה איננה חריפה, אך כשאוכלים אותה לבדה, מרגישים בשלב מאוחר יותר מרירות.

אמנם, בארצות אירופה היה מקובל לאכול חריין. ייתכן שהדבר נבע מן החשש מתולעים, או משום שחסה לא הייתה מצויה. כך כותב למשל בשו”ת חכם צבי (סימן קי”ט):

לזכות את הרבים בעניין מצוַות אכילת מרור, ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתנו ובלשון חכמים ‘חסא’, שמצווה לחזור עליו כי הוא הראש והראשון השנוי במשנתנו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז ‘סאלאט’… ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם… ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצוַות מרור, או מפני שלא היו בקיאין בטיב פיתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לא”י ובבל, לא ידעו מה הוא ולקחו הקריין, שהוא תמכא לפי דעת מקצת חכמים. ונפק מיניה חורבא, כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלים אפילו כחצי זית מחמת חורפיה… קורא אני על הקריין סכנה ואין בו מצווה…

יש שנהגו לקחת חסה למרור, ול’כורך’ להשתמש בחריין, או לקחת ל’כורך’ חסה ומעט חריין, אך נראה שמעיקר הדין אין צורך בכך, כפי שביארנו. למרות זאת יש הנוהגים כך, וימשיכו כמנהגם, ויש בכך עדיפות, לצאת ידי שיטת החזון איש שהוזכרה לעיל (הרוצה להחמיר ולאכול למרור גם חסה וגם חריין, טוב שיאכל קודם את החסה).