ישנן שנים בהן חלים י”ז בתמוז ותשעה באב בשבת, ולכן הצום נדחה ליום ראשון. האם בעקבות זאת דין הצום משתנה למעוברות ומיניקות?

חובת מעוברות ומינקות בצומות הקלים

הגמרא בפסחים (נד:) כותבת שבתשעה באב מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות. מכאן משמע, שבשאר הצומות הקלים (צום גדליה, עשרה בטבת וי”ז בתמוז, וקל וחומר בתענית אסתר) מעוברות ומניקות אינן צמות. וכן כתבו המגיד משנה (תעניות פ”ה ה”י) ורבנו ירוחם (נתיב כ”ז). לעומת זאת, מדברי ההגהות מיימוניות (שם אות א) משמע שרק אם הן “מצטערות הרבה” הן פטורות מן הצום.

להלכה, השו”ע (תקנ”ד, ה) פוסק שמעוברות ומיניקות פטורות משלושת הצומות, ואילו הרמ”א (תק”נ, א) כותב שמצד הדין מעוברות ומניקות פטורות מצומות אלו (אפילו לא מצטערות) אלא “שנהגו להחמיר”, ורק אם הן מצטערות הרבה אין להתענות.

אולם ערוך השלחן (תקנ”ד, ז) ושו”ת יחוה דעת (ח”א סימן ל”ה) כותבים שכיום ירדה חולשה לעולם, וגם בנות אשכנז נחשבות כמצטערות ואין להן להתענות בצומות הקלים (עיינו הליכות שלמה, ניסן-אב, פרק יג הערה 16). לכן למעשה, נשים בהריון ונשים מיניקות אינן צריכות לצום בצומות הקלים, ובפרט כאשר מדובר בצום שנדחה.

תשעה באב שנדחה

כאמור, בגמרא מפורש שגם מעוברות ומניקות צריכות להתענות בתשעה באב. הפוסקים דנו האם חובה זו קיימת גם כאשר התענית נדחית ליום ראשון.

השו”ע (תקנ”ט, ט) פוסק שבעלי ברית אינם מתענים בתשעה באב שנדחה. בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סימן ל”ז) למד מכאן שתשעה באב שנדחה שווה בדינו לצומות הקלים (ואולי הוא אף קל יותר), ולאור זאת כתב שמעוברת שיש לה קצת מיחוש לא תצום, וכך פוסקים רעק”א (על השו”ע שם), הביאור הלכה (שם ד”ה ואינו) וכף החיים (ס”ק עה). ובשו”ת יחוה דעת (ח”ג סימן מ’) כתב שמעוברות ומניקות פטורות מתענית דחויה אפילו בלא מיחוש (אף שלגבי בעלי ברית המנהג שלא להקל אלא לערוך את הברית לקראת סוף הצום).

מי נחשבת ‘מינקת’?

בגמרא (נדה ט.) ובשו”ע (יו”ד קפ”ט, לג) מבואר שאשה נחשבת ‘מינקת’ עד 24 חודשים לאחר הלידה אף אם אינה מניקה בפועל, משום שעד זמן זה הגוף שלה טרם התאושש לחלוטין מהלידה (“אבריה מתפרקין”).

לגבי צומות, לא ברור האם להלכה אכן נוהגים לפי הגדרה זו. יש אומרים שדווקא אשה שמניקה בפועל פטורה מלצום (שו”ת דברי יציב, ליקוטים והשמטות, סימן מ”ה; הרב מרדכי אליהו, הלכות חגים כ”ד, לה), אולם יש פוסקים חשובים שהקלו בכך ופסקו שכל אשה שנמצאת תוך 24 חודשים מן הלידה פטורה מלצום, אף שאינה מניקה בפועל (המהרש”ם, דעת תורה תק”נ, א ד”ה ויש לעיין; שו”ת יחוה דעת, ח”א, סימן ל”ה; עם זאת, בשו”ת יביע אומר, ח”י, או”ח סימן ל”ט, כתב שיש לדון לפי הרגשת האישה).

דיון זה נוגע לתענית רגילה שאינה דחויה, ואילו בתענית דחויה בוודאי שיש להקל יותר (עיינו שו”ת יביע אומר שם, בשם הרב ישראל יעקב פישר).

הלכה למעשה

לגבי י”ז בתמוז: גם אם התענית חלה בזמנה נשים מעוברות ומניקות פטורות ממנה (ואם האשה חלשה, פטורה תוך 24 חודשים ללידה אף אם אינה מניקה בפועל), וקל וחומר כאשר התענית נדחית.

לגבי תשעה באב: ביחס למעוברת יש חשש לעובר וכדו’, ולכן למרות שבמקרה שהתענית חלה בזמנה אנו נוהגים לבדוק באיזה חודש היא וכדומה, בתענית דחויה יש להכריע שמעוברת לא תצום כלל.

כמו כן, אשה שמניקה בפועל לא צריכה לצום בתשעה באב שנדחה (אלא אם כן היא לקראת סוף תקופת ההנקה, והיא חזקה).

אשה שנמצאת תוך כ”ד חודש לאחר הלידה, ואינה מינקת בפועל, יכולה להקל ולא לצום אם היא חלשה (דבר שמצוי אצל הרבה מאוד נשים כיום), אך אם חזרה לאיתנה – תצום כרגיל.

יש להדגיש, שכיוון שהצום חל במוצאי שבת, מי שרוצה לאכול צריכה קודם להבדיל על הכוס (שו”ת יחוה דעת שם).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

למעשה, נשים בהריון ונשים מיניקות אינן צריכות לצום בצומות הקלים, ובפרט כאשר מדובר בצום שנדחה

אשה נחשבת ‘מינקת’ עד 24 חודשים לאחר הלידה אף אם אינה מניקה בפועל, משום שעד זמן זה הגוף שלה טרם התאושש לחלוטין מהלידה

יש להדגיש, שכיוון שהצום חל במוצאי שבת, מי שרוצה לאכול צריכה קודם להבדיל על הכוס