בפרשת ‘וילך’ (דברים לא, י-יג) מתואר מעמד מיוחד: מדי שבע שנים, בשנה שלאחר השמיטה, מתקיים בחג הסוכות מעמד הקהל. מעמד זה הוא מעמד מרגש ביותר. כל העם, “האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך” – נאספים בבית המקדש.
מה המטרה של מעמד זה? מן הפסוקים עולה שישנה מטרה חשובה למעמד זה: “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלקיכם” (שם, יב) – במעמד זה מקבלים יראת שמים. מטרה זו חוזרת פעם נוספת, ושם היא אף מודגשת יותר: “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם” (שם, יג). ישנו הבדל חשוב בין הפסוקים: בפסוק הראשון מתואר שבמעמד הקהל שומעים ולומדים את דברי התורה, ומתוך כך מגיעים ליראת שמים. אולם בפסוק השני, עיקר הלימוד הוא לימוד יראת שמים – “ולמדו ליראה”.
מעמד הר סיני
מסתבר שישנה נקודה מרכזית נוספת. בדברי הרמב”ם (חגיגה ג, ו) מבואר שמעמד הקהל הוא מעין שחזור של מעמד הר סיני:
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה… שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
כלומר, במעמד הקהל כולם מקבלים את התורה מחדש – המכירים ושאינם מכירים, המבינים ושאינם מבינים; כולם צריכים להיות במעמד זה. עם ישראל כולו עומד ושומע את התורה, עומד ומקבל עול מלכות שמים.
מצוות הקהל בימינו
מאז חורבן בית המקדש, לא נהגה מצוות הקהל. האם אפשר לנהוג הקהל בימינו? התורה אומרת שמצוות הקהל מתקיימת “במקום אשר יבחר”, ולכאורה המשמעות היא שהמצווה מתקיימת דווקא בבית המקדש.
אולם מסתבר שכוונת הפסוק איננה לתיאור מקום אלא לתיאור זמן: מצוות הקהל מתקיימת בזמן שעולים לרגל. ואכן, הרמב”ם בספר המצוות (עשה טז) לא מזכיר שצריך את בית המקדש כדי לקיים את המצווה. משום כך הסיק המנחת חינוך (תריב) שאולי לכתחילה צריך לקיים את המצווה בבית המקדש, אך מעיקר הדין אפשר לקיים את ה’הקהל’ בכל ירושלים.
גם המלך, שמתואר במשנה ובגמרא (סוטה מא.) כמי שקורא את התורה במעמד הקהל, איננו מעכב, ומסתבר שהחשוב שבקהל הוא שקורא בתורה (מנחת חינוך שם; העמק דבר דברים לא, יא).
“בבוא כל ישראל”
התורה אומרת שהמצווה מתקיימת “בבוא כל ישראל”. אפשר היה להבין שהמצווה מתקיימת דווקא כאשר “כל יושביה עליה”, כדוגמת מצוות השביעית והיובל, אולם תנאי זה כלל לא נזכר ברמב”ם, ובספר החינוך (תריב) מובא רק שמצווה זו נוהגת “בזמן שישראל על אדמתם”.
לכן מסתבר שגם פסוק זה הוא תיאור זמן ולא חובה הלכתית. דהיינו, זמן ה’הקהל’ הוא כאשר עם ישראל באים לעלייה לרגל בסוכות. בזמן זה לא צריך להביא את העם במיוחד, שכן הוא בכל מקרה נמצא שם, בגלל מצוות העלייה לרגל.
יתכן שיש קשר אחר בין השמיטה למצוות הקהל, שכן בתורה נאמר שהמצווה מתקיימת במוצאי השמיטה. לפי זה יכול להיות שכיוון שהשמיטה כיום היא מדרבנן, הרי שגם קיום מעמד הקהל הוא לכל היותר מדרבנן. אך לא ברור שאכן יש קשר מהותי בין שמיטה להקהל (עיין סוטה מא.), ולכן יתכן שגם כיום מצוות הקהל היא מן התורה.
קיום המצווה בטומאה
נקודה נוספת שעלולה להיות בעייתית בקיום מצוות ה’הקהל’ היא שכיום אנו טמאי מתים. הרמב”ם (חגיגה ג, ב) כותב אמנם שהטמא פטור מהקהל, אולם יתכן שהרמב”ם התייחס דווקא למציאות האידיאלית שבה הקהל נערך בתוך בית המקדש, שבה הטמא איננו יכול להשתתף במצווה. אך אם ה’הקהל’ נערך במקום אחר בירושלים, גם טמא יכול להשתתף, וממילא הוא חייב בכך (עיין מנחת חינוך שם). לכן, יתכן שתנאי זה איננו מפריע במציאות שלנו.
זכר להקהל
מן האמור עולה, כי ישנם כמה דינים שעלולים לגרום לכך שבימינו אי אפשר יהיה לקיים את מצוות הקהל. אך גם אם אי אפשר לקיים את המצוה מדאורייתא (או אפילו מדרבנן), יש בכך דבר יפה כזכר להקהל, שכל ישראל מצטרפים יחד בירושלים, והגדול קורא בתורה.
בשנת תרמ”ט ניסה האדר”ת לחדש את ה’הקהל’, אולם בסופו של דבר הטקס לא התרחש. בשנת תש”ו אירגן הרב הרצוג את ה’הקהל’ הראשון, ולאחר מכן, במשך כמה מוצאי-שמיטות, נערך טקס זה בירושלים. נדרשים אנו לחשוב היטב כיצד לארגן אירוע הקהל רציני וממלכתי, כיצד לחבר אליו ציבורים שונים בעם ישראל, ועל ידי כך ליצור אחדות סביב התורה.
מדוע במוצאי שביעית?
לסיום, נשוב לשאלת הקשר בין ה’הקהל’ והשמיטה. החזקוני (דברים לא, יב) מסביר שכיוון שבמוצאי השמיטה לא אוספים תבואה (שהרי לא זרעו בשמיטה), ממילא בחג האסיף העם פנוי מעבודה, ובמקום לאסוף תבואה הוא יכול לבוא ולשמוע תורה.
אפשר להוסיף על דבריו ולהסביר, שבסיום שנה שלמה שבה היה ניתוק מן החומר, שנה של התעלות רוחניות, שנה של בנייה מוסרית, ערכית וחברתית, שנה של חיזוק עצום באמונה, צריכים לעצור, לחשוב ולראות, כיצד תשפיע שנה זו על שש השנים הבאות. כיצד נדאג ששנות העבודה הרגילות יהיו מתוך קדושה וטהרה, מתוך מוסר וערכים.
מעמד הקהל יש בו בכדי לסכם את המשמעות הרוחנית של השמיטה שסיימה את שבע השנים הקודמות, אולם יש בו גם כדי לחשוב על שש השנים הבאות, כפתיחה לשנים טובות יותר, נכונות יותר, רוחניות יותר ומוסריות יותר.