מצוות זכירת מעשה עמלק

התורה מצווה אותנו שלוש מצוות הנוגעות לעמלק (הקדמת הרמב”ם להלכות מלכים):

למחות זרעו של עמלק; לזכור מה שעשה עמלק; שלא לשכוח מעשיו הרעים ואריבתו בדרך.

מקורם של מצוות הזכירה ואיסור השכחה הוא בפרשת זכור (דברים כה, יז-יט):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

הגמרא (מגילה יח.) אומרת שחובת הזכירה איננה זכרון בלב ובמחשבה בלבד, אלא עלינו לזכור את מעשה עמלק על ידי אמירה בפה.

אופן קיום מצוות הזכירה

הראשונים נחלקו כיצד בדיוק מקיימים את חובת האמירה. הרמב”ן (דברים שם) כותב שאין צורך בנוסח מסוים, ודי בסיפור דברים כללי: “נספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו”. כך משמע גם מהרמב”ם (ספר המצוות, עשין קפט; מלכים ה, ה), שעיקר העניין הוא לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולעורר את שנאת העם אליו: “זכור את אשר עשה לך עמלק… כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות” (ספר המצוות שם).

אולם מהתוספות (מגילה יז: ד”ה כל) משמע שמן התורה חייבים לקרוא את פרשת זכור כדי לקיים את מצוות הזכירה, וכך כתבו הרא”ש (ברכות ז, כ) וראשונים נוספים (מגילה שם). האחרונים (מגן אברהם ריש סימן תרפה, ומחצית השקל שם; גר”א תרפה, ז) ביארו שדעה זו מבוססת על כך שמהגמרא (מגילה יח.) נראה שזכירת מעשה עמלק צריכה להיות על ידי קריאה ‘בספר’, כפי שנלמד מהפסוק (שמות יז, יד) “כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר… כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק…”, ומכאן שצריך לקרוא פרשה מסוימת מן התורה. כך כתב גם רבנו חננאל (מגילה שם, ד”ה קראה), שהציווי הוא “זכור בפה מה שכתוב בספר” (עיין באריכות בשו”ת יביע אומר ח, אורח חיים נד אות יז).

תקנת קריאת פרשת זכור

מתוך מחלוקת זו ניגש לקריאת פרשת זכור. המשנה במסכת מגילה (ג, ד) אומרת שבחודש אדר צריך לקרוא ארבע פרשיות: פרשת שקלים (על מחצית השקל), פרשת זכור (על מעשה עמלק), פרשת פרה (על טהרת טמאי מת) ופרשת החודש (על ראש חודש ניסן וקרבן פסח). מכאן ברור שיש חובה מדרבנן לקרוא את פרשת זכור בשבת שלפני פורים.

הן לפי שיטת הרמב”ן וסיעתו, והן לפי שיטת התוספות וסיעתם, ברור שמי ששומע את פרשת זכור מקיים מצוות עשה מן התורה.

לדעת התוספות, שמיעת פרשת זכור היא הדרך שהתורה קבעה כדי לקיים את המצווה, ותקנת חכמים היא שיש זמן מסוים שבו מקיימים את המצווה.

לעומת זאת לדעת הרמב”ן והרמב”ם, אפשר להבין את תקנת הקריאה בשתי צורות:

א. חכמים קבעו שצריך לקיים את מצוות זכירת עמלק דווקא על ידי קריאת פרשת זכור (אף שכדי לקיים את המצווה מן התורה אפשר היה לספר את מעלליו של עמלק בכל ניסוח שהאדם בוחר), וכך משמע מלשון ספר החינוך (תרג).

ב. הרמב”ם הביא את חובת קריאת פרשת זכור בדיני קריאת התורה (תפילה יג, כ), ולפי זה אפשר לומר שכשם שחכמים תיקנו לקרוא בתורה בחגים השונים מעניינו של יום, כך הם תיקנו לקרוא בתורה סמוך לפורים פרשה מעניינו של פורים. לפי זה, קיום מצוות הזכירה איננו עיקר התקנה אלא רק פועל יוצא שלה (עיין עמק ברכה (פומרנצ’יק), פרשת זכור; שיעורים לזכר אבא מרי א, עמ’ קכג-קכד).

הלכה למעשה

מפסיקת השולחן ערוך בהלכות קריאת התורה (קמו, ב) עולה שפסק כשיטת התוספות, שכדי לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק מן התורה חובה לקרוא את פרשת זכור, וכן פסקו האחרונים (משנה ברורה תרפה, ס”ק טז; שו”ת יחוה דעת א, פד; הרב מרדכי אליהו, הובא במקראי קודש (הררי) א, הערה כט).

כאמור, למרות שמן התורה ניתן לצאת ידי חובת זכירת מעשה עמלק בשמיעת פרשת זכור במהלך קריאת פרשת כי תצא, חכמים רצו לסמוך את זכירת מעשה עמלק לפורים מפני שהמן היה מזרעו (ספר החינוך שם; לבוש תרפה, ב; ועוד אחרונים), ולכן תיקנו לקרוא פרשה זו דווקא לפני פורים ולצאת בקריאה זו ידי חובת המצווה מן התורה.