משנכנס אדר מרבין בשמחה

הגמרא (תענית כט.) אומרת:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

רש”י (ד”ה משנכנס) מסביר, שימי חודש אדר “ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח”. כלומר, השמחה בחודש אדר היא בגלל ימי הגאולה שמתחילים בו, ובמימרא זו מתחדש ששמחת הפורים קיימת לא רק בחג, אלא בחודש אדר כולו. מקור לכך ניתן למצוא במגילה עצמה, המעידה על כך שהמהפך שחל בפורים השפיע לא רק על ימי הפורים אלא על חודש אדר כולו: “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב” (אסתר ט, כב).

משמעות השמחה בחודש אדר

הגמרא (שם כט:) מפרטת דינים שונים שבהם בא לידי ביטוי מעשי מיעוט השמחה בחודש אב. בניגוד לכך, הגמרא לא מציינת כיצד מבטאים באופן מעשי את ריבוי השמחה בחודש אדר. האדמו”ר ממונקטאש (נימוקי אורח חיים, תרפו ס”ק א) מסביר מדוע הגמרא אינה מפרטת את האופן המעשי של ריבוי השמחה:

השמחה הוא חיוב מן התורה, וכתיב “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה”, על כן בודאי אסור להיות נעצב לגמרי בתכליתו. על כן נקט רק באיזה דברים ממעטין בשמחה משנכנס אב, כדי למעט שבשאר דברים יתחזק בשמחה ובטחון בלבבו הנאמן לה’ ומצפה לישועת הגאולה. אבל משנכנס אדר מרבין בשמחה נקט סתם, כי מדה טובה מרובה, ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה – מצווה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו, ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה.

כלומר, הסיבה שהגמרא לא כתבה מהו האופן שבו שמחים בחודש אדר היא שחכמים לא רצו להגביל את אופן השמחה בחודש זה וצורתה, אלא רצו שהשמחה תלווה את כל מאורעות החודש ואת כל מעשיו של האדם בחודש זה.

מצווה כללית לשמוח

שמחה קיימת גם בחגים – “ושמחת בחגך”. אולם חכמים נתנו הגדרות לשמחה בחגים, כגון אכילת בשר, שתיית יין וכדומה. גם בפורים יש הגדרות למעשה למצווה (כגון משתה), אם כי מסתבר שיש גם מצווה כללית לשמוח. הגדרות אלו יש בהן כדי לדאוג שהשמחה אכן תתרחש, וגם כדי לאחד את עם ישראל סביב השמחה, כשכל העם נוהג דברים מסוימים הגורמים לשמחה. אולם בחודש אדר לא ניתנו הגדרות לשמחה. מצד אחד לא רצו לקבוע הגדרות למעשה למשך חודש שלם, ומצד שני יש כאמור צד בספונטניות של השמחה שמדגיש את הפן האישי של האדם, ולעתים הופך אותה למרוממת במיוחד.

משילוב הדברים אפשר ללמוד שיש חשיבות לשמחה ספונטנית ואישית, ויש חשיבות לשמחה מוגדרת יותר מכך, שהגדרותיה משותפות לכלל הציבור. בחודש אדר כולו אנו שמחים בצורה אישית וספונטנית, אולם במרכז החודש יש גם שמחה מוגדרת. זאת מזכירה לנו שהשמחה היא שמחת ה’, שמחה של רוח ולא של הוללות, שמחה שיש בה אמנם צד אישי, אך צד זה יודע שאת כל עצמתו ומהותו הוא יונק מן הכלל.