מתי עושים סעודת פורים?

בגמרא (מגילה ז:) מבואר, שמי שעושה את סעודת פורים בלילה, לא יוצא ידי חובתו:

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא – “ימי משתה ושמחה” כתיב.

כלומר, כיוון שבפסוק כתוב “ימי משתה ושמחה”, יוצאים ידי חובת מצווה זו דווקא ביום. מכאן עולה בבירור שיש לקיים את חובת הסעודה ביום, וכך פוסק גם הרמב”ם (מגילה ב, יד):

סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו.

כך פשטות רוב ככל הראשונים, שאין אפשרות לצאת ידי חובת סעודת פורים בסעודה בלילה (רי”ף ג: מדפיו; רא”ש מגילה א, ח; מאירי ז: ד”ה חייב; ריטב”א ז: ד”ה אמר רבא; ועוד), וכך פוסקים השולחן ערוך (תרצה, א) והמשנה ברורה (ס”ק ב).

טעם יפה לכך כתב בשו”ת דברי יציב (או”ח רצז, י): חלק מהותי מסעודת הפורים הוא לקיים אותה “באסיפה והתחברות”, ולא כל אדם לבדו (כפי שהתבאר לעיל). הלילה איננו זמן אסיפה אלא זמן שבו אנשים נשארים בבתיהם (עיין רש”י תענית יב: ד”ה דומיא), ולכן זהו זמן שבו לא ניתן לקיים את הסעודה כתיקנה. לפיכך קבעו חכמים שסעודת פורים תהיה דווקא ביום.

בבוקר או בצהריים?

תרומת הדשן (קי) כותב, שהוא ורבותיו נוהגים לעשות הסעודה בשחרית, ושכך המנהג בריינוס (גרמניה). אולם הוא מוסיף שבמקומות רבים המנהג (גם של תלמידי חכמים) הוא להתחיל את הסעודה אחר הצהריים, לאחר תפילת מנחה, ולהמשיך אותה בערב. גם הארחות חיים (מגילה ופורים, לה) מביא את שני המנהגים.

השל”ה (מגילה, נר מצוה, ט) תומך בצורה ברורה במנהג לסעוד את סעודת הפורים בבוקר, וכך כותב גם הפרי מגדים (תרצה, א”א ס”ק ה). מדברי השל”ה עולים שני טעמים לכך: א. אכילת הסעודה לאחר מנחה גורמת פעמים רבות לביטול תפילת ערבית בכלל, ותפילת ערבית בציבור בפרט. ב. סעודת פורים היא כנגד סעודת אסתר המלכה עם אחשורוש, וסעודה זו מן הסתם הייתה בבוקר, בזמן שבו המלכים סועדים.

המהרי”ל (מנהגים, פורים טו) כותב מעין מנהג ביניים:

אמר מהר”י סג”ל, שמנהג אושטרייך שבפורים מתפללים מנחה גדולה ואוכלין סעודת פורים אחר חצות היום, והולכין ואוכלין כל הלילה. דאם סועדין מקודם היה להן שעת מנחה שעת שכרות, ותפלת שכור תועבה.

מדברי המהרי”ל נראה שבאופן עקרוני אכן ראוי לעשות את סעודת פורים בבוקר, אך בכל זאת המנהג הוא לעשות את הסעודה רק לאחר מנחה גדולה, כדי שלא להיות שיכור בזמן תפילת מנחה. טעם נוסף למנהג זה הוא משום שבבוקר טרודים בקיום מצוות היום – קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (מגן אברהם ס”ק ה; על פי תרומת הדשן שם). כשיטת ביניים זו פוסק הרמ”א (דרכי משה תרצה, ד; רמ”א שם, ב).

למעשה, ברוב המקומות נוהגים כדברי הרמ”א, להתחיל את הסעודה לאחר מנחה גדולה. ואמנם מעיקר הדין ניתן לנהוג בכל אחת מן הדרכים, אך על כל אחד מוטל לכלכל צעדיו באופן שבו יספיק לקיים את כל מצוות הפורים, וגם להתפלל את כל התפילות כהלכתן.

המשך הסעודה במוצאי פורים

כפי שהזכרנו, תרומת הדשן (שם) מציין כי במקומות רבים נוהגים שרק תחילת הסעודה היא ביום, אך “רוב הסעודה היא בלילה”. הלבוש (תרצה, ב) מסביר, שכיוון שגם לפרזים יש חובה להרבות במשתה ושמחה ביום ט”ו, נהגו לשמוח גם בלילה שבין י”ד לט”ו. רבי צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ, סוף אות יט) מוסיף שהמשך הסעודה אל הלילה שאחרי פורים מורה על הניסיון להמשיך את קדושת פורים אל מעבר ליום הפורים עצמו, כך שבכל ימות השנה נזכה לקדושת פורים.

האם כאשר ממשיכים את הסעודה במוצאי פורים, אומרים על הנסים בברכת המזון? הרא”ש (שו”ת כלל כב, ו) כותב, שמי שממשיך סעודה שלישית לאחר חשכה, לא יאמר רצה בברכת המזון כיוון שכבר יצאה שבת. מכאן למד הטור (תרצה), שגם בסעודת פורים שמתחילה ביום ונמשכת למוצאי פורים, אין לומר על הנסים.

לעומת זאת, לדעת המהר”ם מרוטנבורג (הובאו דבריו בהגהות מיימוניות מגילה ב, יד אות א) ועוד ראשונים, גם במקרה שהסעודה נמשכה אל הלילה יש לומר על הנסים בברכת המזון, וכן דעת המהרי”ל (נו, ו) ותרומת הדשן (הובאו דבריו בלקט יושר א, עמ’ קנט, א). כך פוסקים השולחן ערוך (קפח, י; תרצה, ג), הרמ”א (תרצה, ג) ורוב הפוסקים (עיין שו”ת יחוה דעת ג, נה; ולדעת הבן איש חי (שנה ראשונה, חוקת, כב) לא אומרים על הניסים במוצאי פורים).

ניתן לבאר שיטה זו בשתי דרכים:

1. השולחן ערוך (שם) כותב ש”אזלינן בתר התחלת הסעודה”, דהיינו הזכרת מעין המאורע נקבעת לפי תחילת הסעודה, וכיוון שתחילת הסעודה הייתה בפורים, אומרים על הנסים בברכת המזון.
2. הגר”א (תרצה, ג ד”ה בתר) כותב שלעולם הולכים אחרי זמן הברכה ולא אחר תחילת הסעודה, אלא שכל עוד לא התפללו ערבית, עדיין נמשכת קדושת השבת או קדושת פורים, ולכן יש להזכיר מעין המאורע.

לכאורה לדעת השולחן ערוך, אף אם התפללו כבר ערבית במוצאי שבת או במוצאי פורים, אם הסעודה התחילה מבעוד יום, יש להזכיר מעין המאורע (וכן דעת המרדכי, הובאו דבריו במגן אברהם תרצה, ס”ק ט)). אולם המגן אברהם (קפח ס”ק יז) כותב שאף לפי טעמו של השולחן ערוך, מסתבר שלאחר שהתפלל אין להזכיר מעין המאורע בברכת המזון, כיוון שהדבר נראה כתרתי דסתרי.

למעשה הכריעו הפוסקים שמי שהתפלל ערבית ורק לאחר מכן מברך ברכת המזון, לא יזכיר בברכה זו על הנסים (מגן אברהם קפח, ס”ק יח; משנה ברורה תרצה, ס”ק טז; שו”ת יחוה דעת שם).

סעודה בליל פורים

לעיל  הבאנו את דברי רבא, “סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו”. לדעת הראבי”ה (הובאו דבריו במרדכי מגילה, תשפז), אף שרבא מחייב לעשות סעודה ביום, הוא אינו שולל את החובה לעשות סעודה גם בליל פורים, אלא רק מדגיש שסעודה זו לא פוטרת מלעשות סעודה גם ביום:

סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא, פירש ראבי”ה שצריך לנהוג כלילי שבת ויומו, דומיא דקריאה, דכתיב “והימים האלה נזכרים ונעשים”, ואין היקש למחצה.

כלומר, בנוסף לסעודה ביום צריך לסעוד גם בלילה. הראבי”ה סבור, שכשם שיש חובה לקרוא את המגילה גם בליל פורים, כך יש גם חובה לעשות סעודה בליל פורים; וכשם שהקריאה בלילה איננה פוטרת מלשוב ולקרוא את המגילה ביום, כך גם סעודת הלילה איננה פוטרת מלעשות סעודה ביום.

הריטב”א (מגילה ב: ד”ה איתקש) והמרדכי (מגילה תשפז) חולקים על הראבי”ה. לדעתם, יש להבחין בין קריאת מגילה בלילה, שנלמדת מפסוק מיוחד, ובין שאר מצוות היום, שאינן חלות אלא ביום הפורים. לכן, חובת הסעודה קיימת רק ביום, ובלילה אין כלל חובת סעודה.

למעשה, השולחן ערוך (תרצה, א) משמיט את המצווה לאכול סעודה בלילה, אולם הרמ”א (שם) פוסק ש”גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה” (וכן כתב הב”ח (אות ג)), אם כי הוא מדגיש שלא מדובר בחובה, ומצד הדין די בסעודה אחת ביום.

סיכום

זמן הסעודה הוא ביום הפורים ולא בלילה (אך ראוי להרבות קצת בסעודה גם בלילה). יש שנוהגים לערוך את הסעודה בבוקר, אולם המנהג הרווח הוא כפסיקת הרמ”א, להתחיל את הסעודה לאחר מנחה גדולה.

גם אם הסעודה נמשכת במוצאי פורים, אומרים על הנסים בברכת המזון. אך אם כבר התפללו ערבית ורק אחר כך מברכים – לא יאמרו על הנסים.