הרמב”ם (פ”ח ה”ו) כתב ששוברים את המצה סמוך לאכילה, לפני שמברכים על המצה:
…ואחר כך מברך ‘על נטילת ידים’ ונוטל ידיו… ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן, ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך ‘המוציא לחם מן הארץ’…
טעמו של הרמב”ם מובן. צריך לברך על לחם עוני, ולכן יש לשבור אותו לפני הברכה. אין סיבה לשבור אותו זמן רב לפני כן.
אולם, מדברי רב עמרם גאון (סדר פסח) ורוב הראשונים עולה, ששוברים את המצה לפני תחילת ההגדה, אף על פי שאין אוכלים אותה כעת, וכך אנו נוהגים.
טעם הדין
מהו טעם הדבר? הריטב”א (הלכות סדר ההגדה, ד”ה נהגו העולם) והר”ן (כה: בדפי הרי”ף, ד”ה מיהו) מסבירים, שנוהגים כך כדי לחשוש לדעתם של כמה ראשונים, הסבורים שאין לפרוס את המצה סמוך לברכה. לדעת רב האי גאון (מובא בריטב”א ובר”ן שם, וכן ברמב”ן וברשב”א, ברכות לט:), דין ‘לחם עוני’ אינו מצווה אלא היתר – בדרך כלל אנו משתדלים לבצוע על הלחם השלם ביותר, ואילו בפסח מותר לבצוע גם על מצה פרוסה, שכן נאמר “לחם עֹני”. ברם, גם אם הותר לבצוע על מצה שבורה העומדת לפנינו, לא הותר לשבור בידיים את המצה סמוך לברכה. לכן נוהגים לשבור את המצה בשלב מוקדם יותר, כדי שכאשר נגיע לברכת ‘המוציא’ המצה כבר תהיה שבורה.
טעם נוסף עולה מדברי הכלבו (סימן נ’, מובא בבית יוסף, סימן תע”ג). לדבריו, אנו חוצים את המצה ומטמינים את חציה כדי להתמיה את התינוקות, שיתפלאו מדוע אנו מטמינים את המצה לפני שהתחלנו לאכול.
הכלבו (שם) מציע טעם נוסף, המופיע גם בראשונים אחרים (העיטור, הלכות מצה ומרור, קלד:; ריטב”א שם בשם רבותיו): חוצים את המצה לפני ההגדה, כדי שנוכל לומר “הא לחמא עניא” כאשר יש לפנינו לחם עוני. בשולחן ערוך הרב (תע”ג, לו) הוסיף, שכל ההגדה צריכה להיאמר על לחם עוני, כיוון שהגמרא (קטו:) דורשת ש”לחם עֹני” הוא גם “לחם שעונים עליו דברים הרבה”, כלומר שיש לספר ביציאת מצרים כאשר לפנינו לחם עוני.
טעם זה משמעותי מאוד להבנת מבנה ליל הסדר. לפי טעם זה ניתן לומר, שארבעת הסימנים: ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד – הם יחידה אחת. הסימנים: ורחץ, כרפס ויחץ – הם למעשה הכנה לקראת ה’מגיד’. תחילת ההכנה היא בכרפס, שנועד להתמיה את התינוקות ולעוררם לשמוע את סיפור יציאת מצרים, את ה’מגיד’ (ולפני אכילת הכרפס יש ליטול ידיים). אחר כך שוברים את המצה, כדי לומר את ה’מגיד’ על מצה בצועה, על לחם עוני.
שבירת המצה כסמל לעוני
מדוע שוברים את המצה, ולא לוקחים מראש מצה שבורה? המאירי (קיד:, ומעין זה בכלבו שם) ביאר, שדבר זה מזכיר לנו לשמור חלק לאפיקומן. לפי דברי הכלבו הנ”ל, ייתכן ששבירת המצה לפני האכילה נועדה גם להתמיה את התינוקות.
ייתכן גם, שהשבירה היא חלק מהסמל של לחם עוני. פעמים רבות אנשים לוקחים חתיכת מצה, ולא ניכר בכך משהו מיוחד. עיקר הסמל בא לידי ביטוי בכך שהייתה לנו מצה שלמה, ושברנו אותה בכוונה! כך אנו מבליטים את העובדה, שבתחילת ערב זה אנו נוהגים כעני, השומר מצה גם לסעודה הבאה.
מדוע שומרים את החלק הגדול לאפיקומן?
שוברים את המצה, ואת החלק הגדול מצפינים לאפיקומן (מהרי”ל, סדר ההגדה, אות כא). מדוע דווקא את החלק הגדול? ייתכן שמאחר שיש סוברים שלאפיקומן צריכים שני זיתים, אנו רוצים להשאיר לאפיקומן מצה גדולה ככל האפשר (ב”ח, סימן תע”ג, ד”ה כתב במהרי”ל).
אולם, ייתכן ששמירת החלק הגדול לאפיקומן לא באה להגדיל את חלקו של האפיקומן, אלא להקטין את החלק שאנו משאירים בידינו כעת. ומדוע? כל המטרה של השבירה היא להראות את דרכו של העני. ובכן, שבר קטן מסמל את דרכו של העני יותר מאשר שבר גדול! לכן שומרים את החלק הגדול לאפיקומן, כדי לומר את ההגדה על החלק הקטן, המסמל טוב יותר את העוני.
