במה תלויה ספירת העומר?
התורה תלתה את חיוב הספירה בהקרבת קרבן העומר ולא נקבה תאריך מסוים שהספירה מתחילה בו (ויקרא כ”ג, טו-טז):
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה…
לדעת הרמב”ם (תמידין ומוספין, פ”ז הכ”ב-ד), גם לאחר חורבן בית המקדש, כשבטלו קרבנות העומר ושתי הלחם, תוקף המצווה נותר בעינו וגם בימינו החיוב הוא מדאורייתא:
מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר “וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות”. ומצווה למנות הימים עם השבועות, שנאמר “תספרו חמישים יום”… מצווה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן.
אולם לדעת התוספות (מנחות סו ע”א ד”ה זכר), הר”ן (פסחים כח ע”א באלפס, ד”ה וכי היכי) ורוב הראשונים, המצווה כיום היא מדרבנן בלבד.
לדעת התוספות, כיוון שהתורה תלתה את חיוב ספירת העומר בהנפת העומר, אין החיוב נוהג מדאורייתא אלא בזמן שמקריבים את העומר. אולם לדעת הרמב”ם, עיקר חיוב הספירה תלוי ביום הנפת העומר ולא בפעולת הנפת העומר (והנפת העומר היא סימן לתחילת חיוב הספירה ולא סיבה לחיובה), ולכן גם כיום המצווה היא מדאורייתא (הסבר נוסף ראו באור החיים הקדוש (בספרו מאור החיים, מהדורת לונדון תש”כ, עמ’ סג)).
שיטה נוספת בראשונים היא שספירת השבועות תלויה בקצירת העומר, ולכן היא נוהגת כיום רק מדרבנן, ואילו ספירת הימים אינה תלויה בקצירת העומר והיא נוהגת גם כיום מדאורייתא (רבנו ירוחם, נתיב ה’, חלק ד, מד ע”ג). הטעם הוא שבפסוקים, ספירת השבועות תלויה בקרבן העומר (“מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה”), ולעומתה ספירת הימים אינה תלויה בקרבן העומר (“עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם“).
המשמעות הרעיונית של המחלוקת
ייתכן שהמחלוקת ההלכתית בין התוספות והרמב”ם מלמדת על הבנה שונה של הרעיון העומד מאחורי מצוות ספירת העומר.
כידוע, חגי ישראל מתאפיינים בכמה פנים. אחד הפנים שהתורה מדגישה הוא הפן החקלאי, כלומר מועדי הודיה לה’ על ברכת תנובת הארץ (חג האביב, חג הקציר והביכורים וחג האסיף). לדעת התוספות וסיעתם, מצוות ספירת העומר מכוונת לפן החקלאי של המועדים ולכן חיובה תלוי בהבאת קרבן העומר בפועל, וכשהיא אינה נוהגת אף מצוות הספירה אינה אלא מדרבנן – זכר לאותו הקרבן.
אולם לדעת הרמב”ם וסיעתו, מצוות הספירה נועדה לחבר את עיצומו של חג הפסח עם עיצומו של חג השבועות, על כל טעמיהם והפנים הנוספים של חגים אלו (למשל, חיבור בין יציאת מצרים לקבלת התורה). לכן, אף שהפן החקלאי בטל והנפת העומר אינה נוהגת כיום, עדיין יש מצוות ספירת העומר מדאורייתא.
הלכה למעשה
לשאלה האם ספירת העומר כיום היא מן התורה או מדרבנן יש משמעות רבה לעניין ספירה בין השמשות, ספירה בלא כוונה ודינים נוספים. מן השולחן ערוך (תפ”ט, ב) עולה שספירת העומר כיום היא מדרבנן. אולם הביאור הלכה (שם, א, ד”ה לספור) כותב שכיוון שהרמב”ם וראשונים נוספים סוברים שגם כיום המצווה היא מן התורה, ראוי לחוש לשיטה זו ולספור ספירת העומר רק לאחר צאת הכוכבים:
הנה דעת הרמב”ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה. אכן דעת הטור ושו”ע וכמה פוסקים שאינה בזמן הזה אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה. אכן באמת הרמב”ם גם כן לאו יחידאה הוא בדעתו… ולפי זה יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים, אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא.
לאור הכרעה זו, יש אחרונים שכתבו שאין לומר “הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר, כמו שכתוב בתורה…” (משום שאיננו מקיימים כיום מצווה מן התורה), אלא רק “…לקיים מצוות ספירת העומר”, ולדלג על הזכרת הפסוק (שו”ת יחוה דעת, ח”ו, סי’ כ”ט). אחרים כתבו שניתן לומר את הפסוק, אך יש להשמיט את המילה “עשה” ולשנות מעט את הנוסח: “לקיים מצוות ספירת העומר, וכתוב בתורה…”. אולם למעשה מסתבר שאין בעיה באמירת הנוסח המקובל, משום שעיקר הכוונה הוא שהאדם סופר לשם קיום מצווה, ואת הלשון “מצוות עשה” אפשר לפרש גם כמצווה מדרבנן. כך יש להסביר גם את הנוסח “כמו שכתוב בתורה”: חכמים תיקנו לקיים את מצוות הספירה בדומה למצווה שכתובה בתורה (וכן דעת הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, מועדי השנה (ניסן-אב), י”א, ב, והערה ב).