קניית פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית

כאשר אנחנו קונים פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, עלינו לשים לב לכמה דברים. ראשית יש לשים לב שלא מדובר בספיחים, שאסורים באכילה, ולא בתוצרת של שמור ונעבד. אך אם גם יש לפנינו סחורה קדושה שגדלה בהיתר, ישנם דינים שונים שצריך להקפיד עליהם במהלך הקנייה.

קדושת שביעית בכסף

בברייתא (סוכה מ:) נאמר:

שביעית תופסת את דמיה, שנאמר “כי יובל היא קדש תהיה לכם” – מה קדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין? תלמוד לומר “תהיה” – בהוייתה תהא.

הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר – אלו ואלו מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים – יצא בשר ונכנסו דגים. לקח בדגים יין – יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן – יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור.

הברייתא קובעת שכסף הניתן עבור קניית פירות שביעית נתפס בקדושת שביעית. בניגוד לחילול מעשר שני והקדש, שבהם הקדושה עוברת מהפירות אל הכסף, הרי שבשביעית הקדושה נתפסת במעות אולם נשארת גם בפירות.

להלכה נפסק שקדושת פירות שביעית נתפסת במאכל השני שבו המירו אותם רק אם ההחלפה נעשתה בדרך מקח – דהיינו במכירה (מכירת הפירות הקדושים תמורת כסף, בשר או כל דבר אחר).

כסף הקדוש בקדושת שביעית כפוף לכל דיני קדושת שביעית. לדוגמה, כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית (כפי שנפרט מיד) – כך גם כסף שקדוש בקדושת שביעית יכול לשמש רק לקניית דברי מאכל, ולא לדוגמה לתשלום משכורת או לקניית מאכל לחיות וכדומה (רמב”ם פ”ה הי”ב; פ”ו הי”א).

היכן נתקלים בכסף שקדוש בקדושת שביעית?

באופן רגיל בימינו אנו לא נתקלים בכסף שקדוש מעיקר הדין בקדושת שביעית, אלא רק כחומרה: כסף שנקנו בו פירות מאוצר בית דין אינו קדוש כלל, מפני שהתשלום הוא עבור עבודת הפועלים ולא עבור הפירות. כסף שנקנו בו פירות ממצע מנותק, מקובל לומר שאינו קדוש בקדושת שביעית. ברוב המקומות (פרט לנוהגים בכך כשיטת החזון איש) מקובל שכסף שנקנו בו פירות נוכרים אינו קדוש בקדושת שביעית. כסף שנקנו בו פירות מהיתר מכירה – מצד הדין אינו קדוש בקדושת שביעית, אם כי יש מחמירים לנהוג בו קדושת שביעית.

לפיכך, רק המחמירים בפירות מהיתר מכירה או הנוהגים קדושת שביעית בפירות נוכרים (כמנהג החזון איש) יכולים להיתקל בכסף שיש בו קדושת שביעית.

ישנן כמה דרכי מכירה שבהן הדמים לא נתפסים בקדושת שביעית, אך מכיוון שהמציאות של דמי שביעית איננה נפוצה, לא נרחיב בהן (עיינו שמיטה – הלכה ממקורה, עמ’ 282 והלאה).

איסור סחורה בפירות שביעית

במשנה (פ”ז ה”ג) מבואר שאסור לסחור בפירות שביעית:

אין עושים סחורה בפירות שביעית… לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר – מותר למוכרן.

הגמרא (עבודה זרה סב.) לומדת את האיסור לסחור בפירות שביעית מהפסוק “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” (ויקרא כ”ה, ו) – “לאכלה ולא לסחורה” (רש”י ותוספות קידושין כ.; ועיינו רמב”ן, השגות לספר המצוות, עשה ג’). מלשון הגמרא משמע שהאיסור הוא על עצם השימוש בפירות לסחורה, והוא נובע מכך שהתורה רצתה שפירות שביעית ישמשו לאכילה בלבד, וכן כתב הר”ן (עבודה זרה שם ד”ה נמצא). אולם לדעת רש”י (סוכה לט. ד”ה אין) טעם האיסור הוא שהפירות חייבים להתבער בסוף השביעית, ועשיית סחורה בהם תגרום שדמי השביעית, שנתפסה בהם קדושת שביעית, יישארו גם לאחר הביעור.

מן המשנה עולה כי ישנן דרכים שבאמצעותן ניתן לסחור בפירות – “אבל הוא לוקט…”. הראשונים נחלקו מהו האופן המותר (תוספות סוכה לט. ד”ה וליתיב; תוספות ע”ז סב. ד”ה נמצא; רמב”ם פ”ו ה”ב, לפי הסבר החזון איש, י”ג, יז), אולם בכל מקרה ברור שלא מדובר על סחורה של יותר מכמות קטנה הראויה לאכילה ביום אחד (חזון איש, סדר שביעית, ו).

מדידת פירות שביעית

איסור נוסף שקיים במכירת פירות שביעית הוא מדידת כמות הפירות. במשנה (פ”ח מ”ג) נאמר שאסור למכור פירות שביעית במשקל או במניין אלא רק באומד:

אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין.

מן הירושלמי (פ”ח ה”ג; על פי הר”ש סירילאו שם) עולה שמטרת האיסור היא כדי שהפירות יימכרו בזול (ואם היו חז”ל קובעים שמוכרים בזול בדרך הרגילה, לא יזכרו האנשים שמדובר בפירות שביעית, וישכחו לנהוג קדושה בדמים). לפי זה איסור מדידת פירות שביעית מורכב משני טעמים: א. כדי שימכרו אותם בזול. ב. כדי שהמוכרים יזכרו שבכסף שהם מקבלים יש קדושת שביעית.

לעומת זאת, הרמב”ם (פ”ו ה”ג) מבאר שטעם האיסור הוא שהקנייה לא תיראה כמסחר בפירות שביעית, וכן כדי להודיע לכל שהפירות הם הפקר. טעם נוסף מופיע בדברי הגר”א (שנות אליהו שם): “והטעם בכולן משום ביזיון”, כלומר: המדידה היא ביזיון לפירות השביעית.

סחורה ומדידה באוצר בית דין

באופן מעשי אנו יכולים לקנות פירות שקדושים בקדושת שביעית באוצר בית דין (כאמור, יש מחמירים גם לגבי היתר מכירה ויבול נכרי, אולם מעיקר הדין אין בהם קדושה ולכן ניתן אין בקניית תוצרים אלו בעיות של סחורה ומדידה). האם בקניית אוצר בית דין יש בעיה של סחורה ומדידה?

באוצר בית דין, הכסף המתקבל כתשלום כנגד הפירות אינו תמורה לפירות השביעית אלא דמי שכירות הפועלים שעבדו בשביל בית דין. כלומר, אין כאן מכירת פירות אלא חלוקת פירות, והתשלום הוא על העבודה (לכן קביעת המחיר צריכה באופן עקרוני להיות בהתאם להוצאות בית הדין על הקטיפה, ההובלה והחלוקה, ולא על פי מחיר הפירות עצמם). כתוצאה מכך, אין במכירת פירות אוצר בית דין בעיה של סחורה בפירות שביעית, משום שאין כאן מכירה אלא חלוקה. כמו כן מסתבר שאין בעיה במדידת הפירות, כיון שהבעיה העיקרית במדידה היא מצד תהליך המכירה הכרוך בכך (כדברי הירושלמי והרמב”ם), ולכן מסתבר שאיסור זה לא יהיה קיים בפירות מאוצר בית דין.

בפינה הבאה נסכם את דיני הקנייה הלכה למעשה.