האם ניתן להשתמש בכלי חרס בן 1800 שנה?

תלמיד תואר שני בבר אילן מעוניין לבחון את מציאות הבליעה בכלי חרס בימי חז”ל לצורך כתיבת תזה. מטרת המחקר אינו הסקת מסקנות הלכתיות, אלא לימוד המציאות שעמדה לפני חז”ל. במסגרת זו עלתה השאלה האם ניתן להשתמש בכלי חרס עתיקים (בני 1800 שנים) למרות שלא ידוע האם בישלו בהם דבר איסור, ואף לא האם בישלו בהם בשר או חלב.

בישול בכלי שאינו בן יומו

נבאר תחילה את איסור בישול בכלי שבושל בו איסור, וכעת טעמו פגום. הגמרא בעבודה זרה (עה:) פוסקת ש”נותן טעם לפגם” מותר באכילה, מפני שכאשר התורה עוסקת בכלי מדיין, שיש להכשירם, היא מתייחסת לכלים בני יומם (שבישלו בהם בתוך עשרים וארבע שעות), שטעמם לא נפגם.

עם זאת, הגמרא עומדת על כך שאף שימוש בקדירה שאינה בת יומא נאסר, כיוון שהוא עלול להוביל לשימוש בקדירה בת יומא, ולכן אסרו אותו חכמים, וכך פסקו רוב הראשונים. אולם הרשב”א בתשובותיו (א, תצח) כותב שגם הדעה המתירה נותן טעם לפגם, היינו רק בדיעבד, אך לכתחילה הדבר אסור לכולי עלמא (והסביר הגר”א (יו”ד קכב, ד) שגירסת הרשב”א בגמרא שונה מהגירסא שלפנינו).

נראה שמחלוקת הראשונים, מעבר לשאלת הגרסה בגמרא, קשורה למחלוקת יסודית בדין “נותן טעם לפגם”. בדין זה יש הבדל בין מאכל איסור, שמוסכם שאסור לאוכלו אף שטעמו פגום, ובין טעם פגום שהתערב בתבשיל, שאז מותר לאכול את התבשיל, ונחלקו הרשב”א והר”ן בטעם הדבר.

לפי הר”ן (ע”ז סז.), התורה אוסרת אכילת איסור כשיש בה הנאה. כאשר אדם אוכל מאכל מסוים, הרי שנהנה ממנו גם אם טעמו פגום במעט. אולם אם מעט טעם פגום התערב בתבשיל, הרי אין תוספת משמעותית לכמות המאכל ולטעמו של התבשיל, כך שאין הנאה מתוספת האיסור לתבשיל.

לעומת זאת, הרשב”א (תורת הבית ד, א) הבין שהטעם הפגום – על אף שעומד באיסורו – אינו אוסר את התערובת משום שלא נאמר בו דין “טעם כעיקר”, וממילא הטעם מתבטל בתערובת.

לאור זאת יש לומר, שלדעת הרשב”א אסור להשתמש לכתחילה בסיר שיש בו טעם פגום כיוון שבעצם הבישול הוא מבטל איסור לכתחילה, בניגוד להלכה. אולם לפי הר”ן, יסוד ההיתר אינו ביטול בתערובת, אלא שאין הנאה מן האיסור באכילת התבשיל בשל טעמו הפגום, ולכן לשיטתו, אין מקום לאסור שימוש בסיר, ללא גזירה מיוחדת.

קדירה עתיקה

ראינו כי קיימות שתי גישות לאיסור בישול בכלי שאינו בן יומו שנתבשל בו איסור: א. גזירה משום כלי בן יומו; ב. ביטול איסור לכתחילה.

ננסה לבחון מה דין קדירה עתיקה לפי שתי הגישות. על פי הגישה הראשונה, עלינו לבחון את הגדרתה המדויקת של גזירת חז”ל. בפשטות, חז”ל אסרו על האדם לבשל בקדירה שאינה בת יומה, ואם כן ייתכן מאוד שלא גזרו במקרה כה לא שכיח, כגון קדירה בת 1800 שנה.

אפשרות אחרת לניסוח הגזירה היא שחז”ל גזרו על הטעם הפגום שייחשב כטעם רגיל. גם לפי הבנה זו נראה שגזירה זו שייכת במקום שיש טעם כלשהוא, אך בכלי עתיק לא נותר טעם כלל, ויש להתיר את האוכל שמתבשל בכלי זה. טעם זה תקף אף לפי הרשב”א הסובר שיסוד האיסור הוא ביטול איסור לכתחילה: גם לשיטתו, האיסור קיים רק כשיש טעם, ולא כשבטל הטעם לחלוטין מבחינה מציאותית.

טענתנו, שלאחר שנים כה רבות לא נותר טעם כלל, ואף אין מקום לגזור משום כלי בן יומו, מובאת בפוסקים כבר בנוגע לתקופה של שנים-עשר חודש, וכך כתב בשו”ת חכם צבי (עה; הובא בשערי תשובה תנא, א). אולם בשו”ת פנים מאירות (א, כג) חלק על החכם צבי, ובין השאר הקשה עליו מדעתו של רב (פסחים ל.), שקדירות חרס יישברו בפסח כיוון שבלוע בהם טעם של חמץ שעבר עליו הפסח, ואין אפשרות להכשירו. לכאורה, אם ניתן להמתין י”ב חודש, מדוע יישברו? הרי יכול להמתין י”ב חודש ולהשתמש בכלי!

למעשה כתבו הפוסקים לא לסמוך על דברי החכם צבי, אולם פוסקים רבים כתבו שיש להקל בכך בצירוף שיקולים נוספים (שו”ת רעק”א קמא, כו; ערוה”ש תנא, ב; שדי חמד מערכת ה, יט). כך למשל התיר בשו”ת אגרות משה (יו”ד ב, מו) להגעיל לאחר י”ב חודש כלי פורצלן של בעל תשובה (שיתכן והם נחשבים ככלי חרס).

שיקול נוסף הוא דעתו המנחת יעקב (פה, סד) בשם שו”ת נחלת יעקב (כג-כה), שהקל בהפסד מרובה להשתמש בכלי חרס שאינו בן יומו (אף שבדרך כלל לא סומכים על דעה זו, עיין פמ”ג קג, שפ”ד יז; חכמת אדם נה, ז).

הכשרת כלי חרס

היבט נוסף שיש לדון בו הוא האפשרות להכשיר את כלי החרס. בדרך כלל אין אפשרות להכשיר כלי חרס, אולם הירושלמי (תרומות יא, ד) כותב שלמ”ד שתרומה בזמן הזה דרבנן, ניתן להכשיר כלי חרס על ידי הגעלה שלוש פעמים. בעל העיטור (שער הכשר הבשר, עמ’ 28) למד מכאן שכלי שבלע איסור דרבנן, או כלי שבלע איסור דאורייתא לאחר עשרים וארבע שעות, ניתן להכשיר בהגעלה ג’ פעמים, וכן הובא להלכה בטור (יו”ד קכא). אולם השו”ע (יו”ד קיג, טז) פוסק שיטה זו דווקא באיסורים הדומים לבישולי עכו”ם, שאין להם עיקר מהתורה, וייתכן שסבר שאין לסמוך על כך בנוגע לאיסור דאורייתא שאינו בן יומו.

למעשה

מעיקר הדין מותר לבשל בכלי בן אלף ושמונה מאות שנה, כי אין בו טעם כלל, ואף לא טעם פגום. פרט לכלל, זהו דבר שאינו שכיח כלל, ולא מסתבר שגזרו על מקרה זה משום כלי בן יומו (ובצירוף שיטתו של החכם צבי לעיל).

פרט לכך, כלל לא ברור שבישלו בכלי זה או שמא רק שרו בו דברים, ובנוגע לכבישה כתב הפמ”ג (יו”ד קג, שפ”ד יז) שיש להקל כדעת החכם צבי. כמו כן, ייתכן שיהודים השתמשו בו ובישלו בו מאכלים כשרים.

לרווחא דמילתא ניתן להכשיר את הכלי על ידי הגעלה ג’ פעמים (ולהסתמך על דברי העיטור לעיל). יש להחליף את המים בין הגעלה להגעלה.

 

Share on facebook
Share on print
Share on whatsapp

הגמרא עומדת על כך שאף שימוש בקדירה שאינה בת יומא נאסר, כיוון שהוא עלול להוביל לשימוש בקדירה בת יומא, ולכן אסרו אותו חכמים

בפשטות, חז”ל אסרו על האדם לבשל בקדירה שאינה בת יומה, ואם כן ייתכן מאוד שלא גזרו במקרה כה לא שכיח, כגון קדירה בת 1800 שנה.

כלי שבלע איסור דרבנן, או כלי שבלע איסור דאורייתא לאחר עשרים וארבע שעות, ניתן להכשיר בהגעלה ג’ פעמים

מעיקר הדין מותר לבשל בכלי בן אלף ושמונה מאות שנה, כי אין בו טעם כלל, ואף לא טעם פגום.