שתי החובות המרכזיות של החקלאי בשנת השמיטה הן הפקרת הפירות ושביתה ממלאכה. מה הדין כאשר הבעלים לא מקיים חובות אלו? האם הפירות נאסרים באכילה?
שמור
נחלקו הראשונים בעקבות דברי התורת כהנים (בהר א’, ג): “ואת ענבי נזירך לא תבצור – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר”. רבנו תם (תוספות יבמות קכב. ד”ה של עזיקה; סוכה לט: ד”ה בד”א) לומד ממדרש זה שפירות שלא הופקרו אסורים באכילה, ואילו רש”י (יבמות שם), הרמב”ן (ויקרא כ”ה, ה) וספר החינוך (מצווה שכ”ט) סוברים שפירות שמורים מותרים באכילה.
נעבד
במשנה (תרומות פ”ב מ”ג) נאמר שמי שנוטע בשנת השמיטה צריך לעקור את הנטיעה, הואיל ועבר על “שדך לא תזרע”. לאור זאת כותב הרמב”ן (יבמות קכב.), שפירות שביעית שגדלו באמצעות איסורי שביעית אסורים באכילה. מאידך, הרמב”ם (שו”ת פאר הדור, סימן ט”ו) כותב שפירות שעבדו בהם לא נאסרו. אפשר להסביר את שיטתו כך: מכיוון שהפירות שייכים לכלל ישראל ולא לבעל הבית, אין הוא יכול לאסור את הפירות במעשיו!
לדעת הרמב”ם, אפילו צמחים שזרעום בשמיטה לא נאסרו מן התורה, ורק מדרבנן גזרו עליהם מפני עוברי עבירה (שם; פירוש המשניות פ”ו מ”א). אך יש שחילקו בין פירות שנזרעו קודם השביעית, שהעבודה בהם בשביעית לא אוסרת אותם, לפירות שנזרעו בשביעית עצמה – שאסורים באכילה (חזון איש י’, ו, על פי הירושלמי. וראו להלן בעניין איסור ספיחים).
כיצד פוסקים למעשה?
בפסקי החזון איש יש סתירה בשאלה זו. במקום אחד (י’, ו) הוא פוסק שמותר לקחת אתרוג שנשמר ושנעבד, ומשמע שהוא מקל בשמור ונעבד. אך במקומות אחרים (ט’, יז; כ”א, יח) כותב החזון איש שאסור לקחת פירות מן החשוד בשמור ונעבד, וכן בסיכום ההלכות בסדר שביעית (אות א’) הוא פוסק שאסור לקנות פירות מכרם שמור ושפירות שמורים אסורים.
ניתן היה להסביר שהחזון איש הקל רק באתרוג לצורך מצווה עיינו שו”ת משנת יוסף, ח”ד, עמ’ קמט), אולם באגרות חזון איש (ח”ב, איגרת קסב) מובא שניתן להקלְ לאכול פירות שמורים. למעשה מקובל שהחזון איש מקל בשמור (עיינו לדוגמה מעדני ארץ, הערות, סימן ז’; דיני שביעית כ”ב, א), ונראה שכך הדין גם בנעבד.
למעשה פסקו האחרונים להקל בשמור ונעבד בזמן הזה, ששביעית היא מדרבנן, כפי שכתב הגרש”ז אויערבך (מעדני ארץ, הערות, סימן ז’):
נוהגים כהכרעת האחרונים להקל בזמן הזה באיסור משומר ונעבד… דבדיעבד אין הפירות נאסרין, ומותרין באכילה לאחרים.