תפילת הדרך

המקור לאמירת תפילת הדרך הוא בגמרא בברכות (כט:):

אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא:… וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך.

אורך הדרך

הגמרא ממשיכה לדון באיזה מרחק יש לומר תפילת הדרך, ואומרת:

עד כמה? אמר רבי יעקב אחר רב חסדא: עד פרסה.

בהסבר הגמרא נחלקו בעל הלכות גדולות ורש”י. לדעת בה”ג (הובא ברש”י ד”ה עד), כוונת הגמרא היא שאם אורך הדרך הוא פחות מפרסה, לא יאמר תפילת הדרך. אולם רש”י (שם) מפרש בדרך שונה:

עד פרסה – אבל לא לאחר שהלך פרסה.

כלומר, הגמרא לא נותנת שיעור לאורך הדרך, אלא אומרת שניתן לומר תפילת הדרך זו רק בפרסה הראשונה ולא לאחר מכן (אפילו אם יש לו עוד דרך ארוכה לאחר הפרסה הראשונה). לכאורה דעת רש”י תמוהה ביותר, כפי שכותבים תלמידי רבינו יונה (כ: מדפי הרי”ף), “שזה לא ייתכן, דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בעניין התפילה הצריכה” – כל עוד הדרך נמשכת, עדיין יש עניין לומר את תפילת הדרך.

אך ניתן להסביר את שיטת רש”י על פי דברי המאירי (ד”ה כל היוצא), הכותב שלאחר פרסה “אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה”. דהיינו:

ניתן להבין את אופייה של תפילת הדרך בשני אופנים: האופן הפשוט הוא שמדובר בתפילה שנתקנה כנגד סכנת הדרכים. אולם מדברי המאירי עולה שמהות הברכה היא נטילת רשות לצאת לדרך (וכך יש לדייק מתחילת הסוגיה – “וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא”, ופירש רש”י: “הימלך – טול רשות”). לפי שיטה זו, נוסח הברכה הוא אמנם בלשון תפילה, אולם תפילה זו היא ביטוי לבקשת הרשות מהקב”ה לצאת לדרך. כאשר אנו אומרים שנגיע לייעדנו רק אם הקב”ה יגן עלינו, אנו בעצם מבקשים ממנו רשות לצאת לדרך.

מעתה, מובנים דברי רש”י. כיוון שמהות הברכה היא ליטול רשות לצאת לדרך, כאשר האדם כבר עבר פרסה ועדיין לא בירך, לא עוד שאין כבר עניין לברך, אלא שברכה בשלב כזה יכולה להיחשב כחוצפא כלפי שמיא!

להלכה, השו”ע (קי, ז) פוסק כבה”ג, והרמ”א כותב שלכתחילה יש לחוש לשיטת רש”י.

פחות מפרסה

כפי שראינו לעיל, לדעת בה”ג אין לומר תפילת הדרך על פחות מפרסה. ייתכן שלפי רש”י אין מרחק מינימלי לאמירת תפילת הדרך, אך מכל מקום השו”ע (שם) פוסק כדעת בה”ג, שאין לאומרה אם הדרך אינה אורכת פרסה. שיעור פרסה הוא הליכת אדם מרחק של כארבעה ק”מ, אולם לא ברור האם כוונת שיעור זה היא למרחק עצמו (4 ק”מ) או לזמן הליכת מרחק זה (72 דק’), ואין כאן המקום לדון בעניין זה.

מקום סכנה

בדברי הרא”ש (ברכות ד, יח) מסתמנת אפשרות לומר את תפילת הדרך אף על פחות מפרסה: “אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך” – משמע שאם זהו מקום סכנה יצטרך לברך, אף בפחות מפרסה. ואכן, הט”ז (ס”ק ו) והמשנ”ב (ס”ק ל) פוסקים שאם מדובר במקום סכנה, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה.

מהו מקום סכנה? בעניין פיקוח נפש בשבת מצינו הגדרה מעניינת של הרוגוצ’ובר (שו”ת צפנת פענח, לט), שאותה שמעתי ממו”ר הרב עמיטל זצ”ל. המשנה בשבת (כט:) אומרת שהמכבה את הנר בשבת “מפני שהוא מתיירא” – פטור, ודייק הרוגוצו’בר ש”זה רק גדר דימיון, שמדמה בעצמו שעל ידי זה יהיה לו סכנה”. דהיינו: הגדרת הדרך כ”מסוכנת” תלויה בהרגשת האדם. ואף שלעניין שבת חידוש גדול הוא, נראה שלעניין תפילת הדרך, דבר נאה ומסתבר הוא.

להגדרה זו יש להוסיף את דברי שו”ת אגרות משה (או”ח ב, נט), שדייק שתפילת הדרך באופן מהותי “הוא רק ספק, דאפשר לא יחשבו כלל מזיקים להיות שם… אלא שלתפילה צריך להתפלל אף על הספק”. לכן, בכל מקרה שיש בו תחושת סכנה, הן מצד תאונות דרכים והן זריקת אבנים וכדומה, אפשר לומר תפילת הדרך (אך לא בתוך העיר, כיוון שהתפילה נתקנה רק על יציאה לדרך).

למעשה יש לומר תפילת הדרך בנסיעה מחוץ ליישובים כאשר יש סכנה אובייקטיבית מיוחדת או כאשר חשים בתחושת סכנה. ולכן נראה שכיום, ביישובי יש”ע בפרט, אך במקומות אחרים בארץ, כאשר אדם נוסע מיישוב ליישוב, הרי שאף אם הדרך פחותה מפרסה יאמר תפילת הדרך בשם ומלכות (כמובן, שתפילת הדרך נאמרת רק פעם אחת ביום. בפעמים נוספות מומלץ לומר פרק תהלים).

האם לומר תפילת הדרך מיד כשיוצא מן היישוב?

הגמרא (ל.) אומרת שיש לומר תפילת הדרך רק “משהחזיק בדרך”, כלומר לאחר שנסע מרחק של שבעים אמה (כשלושים וחמישה מטרים מיציאת העיר). אולם הט”ז (ס”ק ז) הבין שכוונת הגמרא היא שמי שיודע בוודאות שהוא יוצא מהעיר, יכול לומר תפילת הדרך עוד בתוך העיר.

המשנה ברורה (ס”ק כט) פוסק שלכתחילה יש לומר תפילת הדרך רק ביציאה מן העיר, אולם בדיעבד יש לסמוך על הט”ז. למעשה, במקומות שבהם ישנה סכנה או תחושת סכנה מיד ביציאה מן העיר, נראה שעדיף לומר תפילת הדרך מיד ולא להמתין, ולסמוך בכך על שיטת הט”ז (וכן הובא בשם הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל בשו”ת תשובות והנהגות א, קצט, בגלל חשש מתאונות דרכים).

סיכום

למעשה, במציאות סכנה או של תחושת סכנה, יש לומר תפילת הדרך מיד ביציאה מן היישוב, ויש לומר תפילת הדרך גם אם הנסיעה מחוץ ליישוב קצרה מארבעה ק”מ.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

האופן הפשוט הוא שמדובר בתפילה שנתקנה כנגד סכנת הדרכים. אולם מדברי המאירי עולה שמהות הברכה היא נטילת רשות לצאת לדרך

הגדרת הדרך כ”מסוכנת” תלויה בהרגשת האדם. ואף שלעניין שבת חידוש גדול הוא, נראה שלעניין תפילת הדרך, דבר נאה ומסתבר הוא.

ולכן נראה שכיום, ביישובי יש”ע בפרט, אך במקומות אחרים בארץ, כאשר אדם נוסע מיישוב ליישוב, הרי שאף אם הדרך פחותה מפרסה יאמר תפילת הדרך בשם ומלכות

למעשה, במקומות שבהם ישנה סכנה או תחושת סכנה מיד ביציאה מן העיר, נראה שעדיף לומר תפילת הדרך מיד ולא להמתין