את פירות השנה השביעית מותר לקטוף רק בכמות קטנה ואסור לעשות בהם מסחר. כיצד אם כן ניתן לקטוף את הפירות ולמוכרם בשווקים מבלי לעבור על איסורים אלו? שאלה זו עולה בעוצמה רבה במציאות המודרנית שלנו, שבה איננו מגדלים בעצמנו את כל מוצרי המזון שלנו אלא רוכשים אותם בחנויות – כיצד ניתן לשווק ולקנות פירות וירקות בשמיטה?
אחד הפתרונות החשובים ביותר הוא אוצר בית דין. מכמה מקורות עולה, שאם בית הדין ממנה פועלים (הנחשבים כעת כשליחי בית הדין) מותר להם לקטוף את פירות השדה כרגיל. הפירות יחולקו בחינם לציבור, אולם הציבור ישלם על העבודה (לכן אין הדבר נחשב כמסחר בפירות שביעית).
מהם יסודותיו של אוצר בית דין?
התוספתא במסכת שביעית (ח, א) היא המקור הראשון המזכיר את אוצר בית דין כדרך לטפל בשדה בשנת השמיטה. לדברי התוספתא, בית הדין היה שולח שליחים בשמיטה אל השדות שבבעלותו, כדי שיקטפו את הפירות ויטפלו בשדה כפי הנדרש. לאחר מכן, בית הדין חילק פירות אלו לכל אנשי העיר, איש לפי צרכיו:
הגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
מפשט דברי התוספתא עולה ששליחי בית הדין היו קוצרים את פירות השביעית בדרך רגילה וללא שינוי. לכאורה תיאור זה תמוה, שהרי קצירה ובצירה כדרכן נאסרו והן מותרות רק בשינוי (רמב”ם שמיטה פ”ד, הכ”ב)!
הר”ש סיריליאו (שביעית פ”ט ה”ו; שם, ה”ד) הקשה קושיה זו (וקושיות נוספות) על התוספתא, ומכיוון שלא הצליח ליישבן נדחק להעמיד אותה כמדברת על טיפול בפירות שישית בשמיטה!
לעומת זאת, הרמב”ן (ויקרא כ”ה, ז) מפרש את התוספתא כפשוטה, שבית הדין אכן ביצע מלאכות בשדה בשנת השמיטה. החזון איש (י”ב, ו) ביאר את הדברים לאור יסוד חשוב בדיני קטיפת הפירות:
הא דתנן שאין דורכין ענבים בגת היינו דוקא בעלים, אבל אותן שזכו מן ההפקר מותרין בכל; וקרא ד’לא תקצור’ כדרך הקוצרים – בבעלים אזהר רחמנא!
לדברי החזון איש, איסור הקצירה קיים בשמיטה רק ביחס לבעלים, ולכן פעולות אלו מותרות באמצעות שליחים של בית דין. בניגוד לזריעה וזמירה, שהן מלאכות שנאסרו בעצמותן בשמיטה, קצירה ובצירה מותרות לקטיף לצרכים ביתיים. דבר זה מלמד אותנו, שהקטיף אינו אסור מצד עצמו אלא רק כשהוא מפגין בעלות על הפירות. לכן, אם הקצירה נעשית על ידי בית הדין, הרי שפעולות אלו אינן מבטאות בעלות! כאשר בית הדין מלקט את היבול מן השדה אין אדם פרטי שמפגין בעלות, שהרי כל מהותו של בית דין הוא בכך שהוא אינו ישות פרטית אלא הוא מייצג את כלל ישראל. ממילא, כאשר בית דין קוצר או בוצר הדבר אינו מעיד על בעלות, וקצירה ובצירה כזו לא נאסרה.
השימוש באוצר בי”ד פותר גם את הבעיות הכרוכות בתהליך הקנייה. הכסף המתקבל כתשלום כנגד הפירות אינו תמורה לפירות השביעית אלא דמי שכירות הפועלים שעבדו בשביל בית דין. כלומר, אין כאן מכירת פירות אלא חלוקת פירות, והתשלום הוא על העבודה (לכן קביעת המחיר צריכה באופן עקרוני להיות בהתאם להוצאות בית הדין על הקטיפה, ההובלה והחלוקה, ולא על פי מחיר הפירות עצמם). כתוצאה מכך, אין במכירת פירות אוצר בית דין בעיה של סחורה בפירות שביעית, משום שאין כאן מכירה אלא חלוקה. כמו כן מסתבר שאין בעיה במדידת הפירות, כיון שהבעיה העיקרית במדידה היא מצד תהליך המכירה הכרוך בכך, ולכן מסתבר שאיסור זה לא יהיה קיים בפירות מאוצר בית דין.
האם אוצר בית דין הוא פתרון מומלץ?
למעשה, יישום אוצר בית דין כהלכתו הוא משימה מורכבת מאוד, כיוון שבפועל אין לבית הדין כסף לשלם לפועלים. את הכסף הוא ישיג מן התמורה שיקבל עבור מכירת הפירות. אם כן, מה יעשה אם מכירת הפירות לא תצליח? מה יעשה אם הבטיח משכורת מסוימת לבעלי השדה לפי השערות מוקדמות, אך לבסוף תהיה ירידה משמעותית בביקוש של הפירות?
כדי לאפשר אוצר בית דין ולאפשר קיום השמיטה בהידורה, צריך גם הציבור להיות שותף למאמצים. פרט לכך, ישנן הוצאות מיוחדות באוצר בית דין, הן בדרך השיווק והן בטיפול בעצים (שהרי מדובר על קרקע שיש בה איסורי שביעית ואי אפשר לעבוד בה כרגיל), ומסיבות נוספות.
אוצר בית דין הוא פתרון הלכתי שעיקרו הוסכם גם על ידי הרב קוק זצ”ל וגם על ידי החזון איש זצ”ל. היתרון של אוצר בית דין על פני היתר המכירה נעוץ בכך שהוא לא מפקיע את קדושת השביעית. מצוות השמיטה נשארת שרירה וקיימת, אלא שאוצר בית דין פותר את בעיית הקטיף והחלוקה כיוון שהם נעשים על ידי שלוחי בית דין. דרך זו היא לכתחילה, ובאמצעותה ניתן לקיים שמיטה כהידורה. אם הציבור יהיה שותף לקניית פירות אוצר בית דין, ניתן יהיה להוסיף למעגל זה עוד חקלאים, וכך להוסיף ולהדר במצוות השמיטה.
גם לעתיד לבוא נראה שהפתרון הריאלי היחיד לשנת השמיטה הוא אוצר בית דין. נדמיין לעצמנו מציאות שבה כולם שומרי שמיטה: כל הפרדסים וכל השדות בארץ – מופקרים. משפחה שזקוקה לתפוחים, תמרים, נקטרינות ודובדבנים, צריכה לעשות מסע ארוך בכל הארץ כדי לקנות פירות, וברור שדבר זה לא ריאלי. לכן מסתבר שהפתרון הריאלי היחיד הוא אוצר בית דין. בית הדין יקטוף את הפירות עבור כלל ישראל ויחלק אותם ברחבי הארץ. זהו הפתרון שיהיה גם בימות המשיח. בימות המשיח לא יהיה היתר מכירה (שהרי הרב קוק כתב שהיתר המכירה הוא רק “הוראת שעה”) ובוודאי שלא יקנו הכל מיבול נכרי.
עם זאת יש לציין, שאוצר בית דין פותר רק את בעיית הקטיפה והמכירה, אך איננו מתיר זריעה בשביעית. לכן הפתרון של אוצר בית דין מסייע רק ביחס לפירות. ביחס לירקות הוא אפשרי רק בחודשי השנה הראשונים (כשיש ירקות שנזרעו בשישית ונקטפים בשביעית), אולם בהמשך השנה אין אוצר בית דין מועיל.