אילו חובות נשמטים בשמיטת כספים?

מועד הפירעון לאחר השמיטה

הגמרא (מכות ג:) מביאה מחלוקת בשאלה האם שביעית משמטת הלוואה שמועד הפירעון שלה חל רק לאחר שנת השמיטה, ולא מכריעה. להלכה, לדעת רבנו תם (תוספות שם ד”ה איכא), הרמב”ם (פ”ט ה”ט) ורוב הראשונים הלוואה כזו אינה נשמטת בשביעית, וכך פוסק השולחן ערוך (סעיף י).

הגמרא (שם) מסבירה, שאם מועד פירעון ההלוואה עוד לא הגיע, הרי שבסוף השמיטה לא יכול המלווה לתבוע את חובו, וממילא לא שייך לגביו האיסור “לא יגוש את רעהו”. מכיוון שלא מתקיים בו האיסור של “לא יגוש” – לא מתקיים בו גם העשה של שמיטה.

מהו טעם הדין? ניתן להבין שהתורה ביטלה רק את החזרת החוב, אך לא ביטלה חובות בצורה סתמית. לכן, רק אם בסוף השמיטה הגיע זמן הפירעון, נוצרת מציאות של “החזרת חוב” וממילא החוב מתבטל.

אולם ניתן להוסיף הסבר על דבר זה: מחד, בשמיטת הכספים יש מגמה של עזרה לחלשים והזדמנות להתחלה חדשה עבור אלה שנפלו. מאידך, ההלכה קובעת שכאשר אדם יכול להחזיר את ההלוואה – כך יעשה, וששמיטת כספים לא תחנך אותו חלילה לחוסר אחריות. לכן, כל עוד לא הגיע זמן הפירעון אין שום סיבה שהחוב יתבטל, שהרי אנו מקווים ומצפים שהלווה יחזיר את הלוואתו. רק לאחר שהגיע זמן הפירעון והלווה לא הצליח להחזיר את החוב, מגיעה המצווה המיוחדת של שמיטת כספים המבטלת את החוב, ובכך מאפשרת לו לעמוד על רגליו ולהתחיל חיים חדשים.

חוב שלא נוצר בהלוואה

במשנה (פ”י ה”א) מופיע מקרה נוסף שבו השביעית אינה משמטת:

הקפת החנות אינה משמטת, ואם עשאה מלווה הרי זה משמט.

“הקפת החנות” היא קנייה בהקפה (כלומר המוכר מסכים שהקונה ישלם לו בעתיד). המפרשים נחלקו מדוע “הקפת החנות” איזה משמטת:

1. הרמב”ם (פירוש המשניות שם) מפרש שהקפת החנות אינה משמטת “לפי שאינו כדרך החובות, שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהא חוב”. כלומר, רק חוב שנובע מהלוואה נשמט בשביעית, ולא חוב שהוא תוצאה של עסקת מכירה (וכך עולה גם מהספרי, דברים קי”ב). כך מפרשים גם הב”ח (אות יט) ונושאי כלים רבים נוספים, וכן דעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, פרוזבול, עמ’ לה-לו).
2. הכסף משנה (פ”ט הי”א; ובבית יוסף, סעיף יט) הסמ”ע (ס”ק כו) ועוד פוסקים סוברים שכל חוב נשמט, בין בדרך הלוואה ובין בדרך מכר. הסיבה שהקפת החנות אינה נשמטת היא שזהו חוב שרגילים לפרוע רק לאחר שנה או שנתיים, וממילא זמן הפירעון לא חל בשביעית ולכן אין השביעית משמטת אותו. אך אם זמן הפירעון יגיע לפני סוף השמיטה – גם הקפת החנות נשמטת. כלומר, אין כאן עיקרון חדש אלא יישום של העיקרון הקודם.

למעשה, יש לחשוש לדעה שגם חוב שלא נוצר כתוצאה מהלוואה (והגיע זמן פירעונו לפי סוף שמיטה) – נשמט.

מקרים מעשיים

לאור העקרונות שציינו, נסקור כעת מספר מקרים מעשיים.

• משכורת: המשנה (שם) מוסיפה, שבדומה להקפת החנות גם “שכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלווה הרי זה משמט”, וכך פוסק השולחן ערוך (סעיף טו). גם כאן נחלקו הפוסקים האם הדבר נובע מן העיקרון הראשון (שזמן הפירעון הוא לאחר השמיטה) או מן העיקרון השני (שלא מדובר בחוב שהוא תוצאה של הלוואה). כיום בדרך כלל שכירים מקבלים את משכורתם ביום קבוע בחודש. אם כן, משכורת שהגיע זמן נתינתה לפני סוף השמיטה וטרם שולמה, לפי הבית יוסף והסמ”ע תישמט ואילו לפי הב”ח והתומים לא תישמט. לכן לכתחילה יש לעשות פרוזבול עבור מקרים כאלו.
• צדקה: מי שחייב מעות לקופת הצדקה, חובו אינו נשמט בשביעית, מפני החוב הוא לא כלפי אדם פרטי אלא כלפי בית הדין המופקד על קופות הצדקה, והרי זה כחוב המסור לבית דין, שאינו נשמט (רשב”א בבא קמא לו: ד”ה מהא; שולחן ערוך סעיף כח; סמ”ע ס”ק נ). והוא הדין לקופות גמ”ח, אם כי נכון שהאחראי על קופות הגמ”ח יעשה פרוזבול (שו”ת יחוה דעת, ח”ד, סימן ס”ד).
• צ’קים: צ’ק דחוי שזמן פירעונו חל לאחר שנת השמיטה – אינו נשמט, משום שהמלווה לא יכול לתובעו בסוף השמיטה (עיינו שו”ת אגרות משה, חו”מ, ח”ב, סימן ט”ו ד”ה והנה אם). צ’ק שהגיע זמן פירעונו לפני סיום השמיטה (ולא נפרע) – הדבר תלוי בהבנת מעמדו ההלכתי של צ’ק, האם הוא נחשב כסף מזומן או כעין שטר חוב, ולמעשה יש לעשות פרוזבול עבור צ’ק זה.

חסכונות בנק

כאשר אדם מפקיד כסף בבנק, למעשה הוא מלווה כסף לבנק ומתנה שהבנק יחזיר לו את הכסף בהתאם לתנאי החיסכון או ההפקדה. לפי זה לכאורה כל הכסף שמופקד בבנק צריך להישמט בשמיטה והבנק לא יצטרך להחזיר למפקיד את כספו. אולם יש שתי סיבות עיקריות מדוע חסכונות בבנק לא נשמטים:

1. במצב הלכתי תקין חסכונות בבנק אמורים להיות תחת “היתר עסקה”. בדרך כלל משמעותו של היתר עסקה היא שחצי מהחיסכון המופקד בבנק נחשב כהלוואה, וחצי כפיקדון. אמנם השולחן ערוך (סעיף ג) פוסק שבהיתר עסקה, החצי הנחשב כמלווה נשמט בשביעית, אולם הרדב”ז (ח”ד, סימן רי”ד) סובר שהיתר עסקה כלל אינו נשמט כיוון שמצד האמת אין כאן הלוואה (אלא זהו רק פתרון הלכתי לבעיית ריבית).
2. בעלי הבנקים אינם אחראים באופן אישי על החובות של הבנק (שהרי בנק הוא חברה בע”מ), כך שהחוב אינו מוטל על אדם מסוים אלא על חברה מסחרית – הבנק. ייתכן שחובות כאלו, שאינם כלפי אדם פרטי, אינם כלולים בציווי התורה, משום שהתורה מצווה: “לך את אחיך תשמט ידך” – ולא ישות עצמאית של חברה (שו”ת צפנת פענח, סימן קפ”ד; הרב אלישיב (הובא ב”שמיטת כספים כהלכתה”, י, הערה א).

על אף האמור, רבים סבורים שבנק לא נחשב ישות עצמאית אלא שותפות, ואם כן מצוות השמיטה חלות עליו כמו על כל אדם אחר (שו”ת יחוה דעת שם; שו”ת מנחת יצחק, ח”ג, סימן א’). לכן למעשה ראוי לכתחילה לעשות פרוזבול גם עבור החסכונות בבנק.