אכילת הכרפס

האם יש לאכול מן הכרפס כזית?

הרמב”ם (פ”ח ה”ב) כתב שיש לאכול כזית כרפס:

מתחיל ומברך ‘בורא פרי האדמה’, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו, כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית.

הרמב”ם מדגיש, שכל אחד צריך לאכול כזית מן הכרפס. נראה שטעמו הוא, שכל ‘אכילה’ בתורה היא בכזית, ובפחות מכזית אין זו ‘אכילה’.

ברם, בהגהות מיימוניות (שם, אות ד) תמה על הרמב”ם:

כזית זה איני יודע מה טיבו, בשלמא מרור דאכילה כתיב ביה, ואין אכילה פחות מכזית, אלא טיבול זה הראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו… ובכל דהו סגי (=די במשהו מועט)…

כלומר, רק לגבי מרור יש צורך בכזית, שכן נאמרה בו ‘אכילה’, ואין אכילה אלא בכזית, אולם לגבי כרפס אין מצווה של ‘אכילה’, ואין הוא נאכל אלא להתמיה את התינוקות, ולכן אין צורך בכזית. כך סבורים גם הרשב”א (שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן, סימן ר”ב), הרא”ש (פ”י, סימן כ”ה) ואחרים, שאין חובה לאכול כזית מן הכרפס, כיוון שאינו בא אלא כהיכר לתינוקות.

הרמב”ם סבר, כנראה, שאמנם אכילת הכרפס נועדה במקור להיות היכר לתינוקות, אולם לאחר שחכמים תיקנו לעשות היכר דווקא על ידי אכילת כרפס, נקבע הדבר כמצווה של ‘אכילה’, וממילא יש לאכול כזית. ואילו שאר הראשונים סברו, שחכמים אמנם תיקנו שיש להתמיה את התינוקות דווקא באמצעות כרפס, אולם הם לא קבעו שפעולה זו צריכה להיחשב ‘אכילה’, ולכן אין צורך בכזית.

בשו”ת מהרי”ל (סימן כ”ה) כתב, שההלכה היא כדעת רוב הראשונים, שאין צריך כזית, ואדרבה, עדיף לאכול מן הכרפס פחות מכזית, כדי לא להיכנס לספק בעניין ברכה אחרונה:

‘בורא נפשות רבות’ איכא פלוגתא דרבוותא (=ישנה מחלוקת בפוסקים) אי צריך לאומרו אחר טיבול ראשון, על כן אני אוכל פחות מכזית, לאפוקי נפשאי מפלוגתא (=להוציא עצמי מן המחלוקת).

האם יש לברך על הכרפס ברכה אחרונה?

המחלוקת בעניין ברכה אחרונה על הכרפס תלויה במחלוקת בעניין ברכה ראשונה על המרור. הגמרא (קיד:) אומרת:

מברך אשאר ירקות ‘בורא פרי האדמה’ ואכיל, והדר מברך ‘על אכילת מרור’ ואכיל.

מהגמרא משמע שמברכים ‘בורא פרי האדמה’ על הכרפס, אך לא מברכים ‘בורא פרי האדמה’ על המרור (אלא רק ‘על אכילת מרור’). מדוע? רש”י (קיד:, ד”ה פשיטא) מבאר:

הכי שפיר טפי, שיברך ‘בורא פרי האדמה’ על הירקות תחילה… ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת ‘בורא פרי האדמה’…

לדבריו, ברכת ‘בורא פרי האדמה’ על הכרפס פוטרת את המרור. כך כתבו גם הרשב”ם (שם), הרב יוסף טוב עלם (מובא בתוספות, קטו., ד”ה והדר) ועוד.

אמנם, התוספות (שם) כתבו טעם אחר. לדעתם אין מברכים ‘בורא פרי האדמה’ על המרור, כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה וברכת ‘המוציא’ פוטרת אותו. וכן כתבו הרוקח (סימן רפ”ג), האור זרוע (ח”ב, סימן רנ”ו, עמ’ 119), המנהיג (הלכות פסח, סימן ס”ז), ועוד.

הנימוק לשיטה הראשונה: המרור אינו בא להשביע ואין מלפתים בו את הפת, ולכן אין הוא נחשב חלק מהסעודה ואין ברכת המוציא פוטרתו (וממילא צריך את ברכת ‘בורא פרי האדמה’ שנאמרה על הכרפס כדי לפטור את המרור).

הנימוק לשיטה השנייה: באמירת ההגדה יש משום הפסק או היסח דעת בין אכילת הכרפס לאכילת המרור, ולכן ברכת הכרפס אינה פוטרת את המרור.

מדברי הרא”ש (סוף פסחים, קלה ע”ב-ע”ג) והטור (סימן תע”ג) עולה, שלמחלוקת זו תהיה נפקא-מינה בשאלה, האם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, או שמא הוא נפטר בברכת המזון. לפי הרשב”ם ברכת המזון מועילה לפטור את הכרפס, שכן עצם העובדה שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל תוך כדי הסעודה מחשיבה את הכרפס כדבר הבא לצורך הסעודה, שברכת המזון פוטרת אותו. לכן אין צורך לברך “בורא נפשות” על הכרפס, ואדרבה, עדיף שלא לברך עליו, שהרי במקרה זה יצטרך לברך ברכה ראשונה על המרור, ויש בכך משום ברכה שאינה צריכה (בית יוסף, תע”ג, ד”ה ומה שכתב ולר”י).

לעומת זאת, לפי התוספות ברכת המזון אינה מועילה לפטור את הכרפס מברכה אחרונה, כיוון שאינו פוטר את המרור ואינו קשור כלל לסעודה, ולכן יש לברך על הכרפס “בורא נפשות “.

הלכה למעשה

כאמור, כיוון שנחלקו ראשונים בדבר, כתב מהרי”ל שעדיף לאכול מן הכרפס פחות מכזית, כדי לא להיכנס לשאלה של ברכה אחרונה, וכך פסק השולחן ערוך (תע”ג, ו).

אמנם, כפי שראינו, לדעת הרמב”ם יש לאכול מן הכרפס כזית, מפני שאין ‘אכילה’ פחות מכזית. גם הב”ח (תע”ג, ד”ה ומה שכתב ואין צריך) והגר”א (מעשה רב, אות קפז) פסקו שיש לאכול כזית. וכך נהגו החזון איש, הגרי”ד סולובייצ’יק ומו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל.

למעשה: המנהג הפשוט הוא כדעת השולחן ערוך, לאכול כרפס פחות מכזית. אמנם, יש שנהגו לאכול כזית ויותר, ומי שרוצה רשאי לנהוג כך. זהו גם פתרון לאנשים רעבים, הרוצים לאכול כעת כדי להיות מרוכזים יותר באמירת ההגדה. מי ש

אכל כזית, לא יברך “בורא נפשות”, אלא יסמוך על הדעות שנפטר בברכת המזון (משנה ברורה, תע”ג, ס”ק נו).

הסבה בכרפס

בשבולי הלקט (סימן רי”ח, צב ע”ב) כתב שהכרפס נאכל בלא הסבה. השולחן ערוך לא הזכיר הסבה בכרפס, והברכי יוסף (תע”ג, יד) כתב שכרפס אינו טעון הסבה. כך כתב גם המהר”ל (גבורות ה’, פרק נ’).

טעם הדבר: הכרפס איננו חלק ממצוות האכילה, אלא שינוי שעושים כדי שישאלו התינוקות. לפי טעם זה, אין חובה להסב באכילת הכרפס, אבל אין הפסד אם מסב בה. אמנם, ייתכן שכיוון שהרמז של הכרפס מזכיר שעבוד (ס’ ריבוא עבדו בפרך), עדיף שלא להסב בו לשיטה זו.

מאידך, האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה, ד”ה ולאחר הקידוש) כתב שיש לאכול את הכרפס בהסבה. כך כתב גם המאמר מרדכי (תע”ג, ד), והסביר שרק במרור אין להסב כיוון שהוא דרך עבדות, אולם כרפס הוא דרך חירות, שאוכלו לפני הסעודה כדי להמשיך תאוות האכילה (כדברי הב”ח דלעיל). יש להוסיף, שלפי הרמב”ם (פ”ז ה”ח) יש עניין להסב בכל האכילות והשתיות של ליל הסדר, ולכן ודאי יש טעם להסב באכילת הכרפס.

למעשה, יש שנהגו שלא להסב בכרפס (המהר”ל הנ”ל; בן איש חי, שנה א’, צו, לב, ועוד), ויש שנהגו להסב (קיצור שולחן ערוך, קי”ט, ג; הגרי”ז, מובא בהגדה של פסח מבית לוי, עמ’ קח, ועוד), ובכל מקרה אין הדבר מעכב.