דיני אנינות ואבלות בחנוכה

אנינות

מי שאחד משבעת קרוביו נפטר, הרי הוא אונן עד לאחר הקבורה. המשמעות העיקרית לדין זה היא שאונן פטור מן המצוות. אנינות נוהגת כרגיל בחנוכה, ולכן האונן אינו מדליק נרות חנוכה אלא אשתו או אחד מבני ביתו ידליקו ויברכו. ואם אין לו מי שידליק – ידליק הוא בעצמו בלא ברכה, משום פרסומי ניסא (משנה ברורה תר”ע, ס”ק יב; גשר החיים י”ח, ב, אות טז; חזון עובדיה אבלות, ח”א, עמ’ קעז).

לוויה והספדים

לא מספידים בחנוכה (גשר החיים י”ג, אות ט), אך מותר לומר דברי תורה וחיזוק שאינם מעוררים את השומעים לבכי (חזון עובדיה שם, עמ’ רפח-רצא; נטעי גבריאל, ח”א, נ”ב, ד).

לא אומרים צידוק הדין בחנוכה (רמ”א, יו”ד ת”א, ו; חזון עובדיה שם, עמ’ צא-צב), ובסיום הלוויה (אחרי כיסוי הנפטר) לא אומרים את הנוסח הארוך של צידוק הדין ולא קדיש הגדול, אלא את מזמור ט”ז בתהלים – “מִכְתָּם לְדָוִד”, ולאחריו קדיש יתום רגיל (גשר החיים ט”ז, ו אות ד).

סעודת הבראה

בחנוכה עושים סעודת הבראה כרגיל (שולחן ערוך, יו”ד ת”א, ד).

דיני השבעה

כל דיני השבעה נוהגים בחנוכה כרגיל (שולחן ערוך, תרצ”ו, ד), ומנחמים אבלים בחנוכה (קל וחומר מההיתר לנחם אבלים במועד; עיינו שולחן ערוך, יו”ד שצ”ט, א).

אבל (אפילו בתוך השבעה) מברך שהחיינו על הדלקת נר חנוכה בביתו בלילה הראשון (משנה ברורה תרע”א, ס”ק מד ושער הציון ס”ק נ; ילקוט יוסף אבלות, ל”ח, ח).

אמירת הלל בבית האבל (בשבעה)

האשכנזים לא אומרים הלל בבית האבל, אך המתפללים משלימים את ההלל בביתם לאחר התפילה, משום שתקנת הלל בחנוכה חמורה ממנהג אמירת הלל בראש חודש (גשר החיים כ’, ג, אות ז. ויש אומרים שאף האבל עצמו משלים את ההלל לאחר התפילה, אך נראה שלא נהגו כך).

הספרדים אומרים הלל בבית האבל בחנוכה, ואף האבל עצמו אומר הלל בברכה. ונכון שהאבל לא יהיה שליח הציבור (חזון עובדיה אבלות, ח”ג, עמ’ לז; צרור החיים, אות קנ).

השתתפות האבל בסעודת מצווה לכבוד חנוכה

מותר לאבל בתוך השלושים או בתוך י”ב חודש להשתתף בסעודת חגיגית לכבוד חנוכה (ללא שירים וריקודים) אם היא נערכת בביתו (וכן בסעודה הנערכת מחוץ לביתו אם היא במסגרת המשפחה הקרובה), ולמנהג הספרדים מותר לו להשתתף בכל סעודת מצווה (ראו הרחבה בספרי “אבלות – הלכה ממקורה“, עמ’ 131-132).

אבל בתוך י”ב חודש

אבל בתוך י”ב חודש (אחרי השבעה) אומר הלל בחנוכה, אבל אינו אומר הלל כשליח ציבור. לאור זאת יש מנהגים שונים אם אבל יכול להיות שליח ציבור בחנוכה:

1. יש נוהגים שהאבל כלל לא משמש שליח ציבור בחנוכה, ואפילו במנחה וערבית (ביאור הלכה קל”ב, מאמר קדישין; משנה ברורה תקפ”א, ס”ק ז, בשם הגר”א; הרב פיינשטיין, מובא בשו”ת רבבות אפרים, ח”א, סימן תמ”ג).
2. יש נוהגים שהאבל לא עובר לפני התיבה בשחרית, אך הוא עובר לפני התיבה במנחה ובערבית (על פי המשנה ברורה תרע”א, ס”ק מד, ותרפ”ג, ס”ק א, בשם הפרי מגדים, תרע”א, מש”ז ס”ק ח).
3. רבים נוהגים שהאבל יכול להיות שליח ציבור בחנוכה בערבית, בשחרית ובמנחה, אך לא בהלל (משנה ברורה תקפ”א, ס”ק ז; גשר החיים כ”ג, ד, אות ה). לפי מנהג זה, מי שעובר לפני התיבה בהלל רשאי לומר בעצמו את חצי הקדיש שאחריו (ולאו דווקא האבל, שהיה חזן בשאר התפילה – הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תשרי-אדר, י”ז, הערה ו).

למעשה יש מקום לכל המנהגים, ובכל מקום יש לנהוג לפי המקובל.

אבל בתוך י”ב חודש על הוריו (או אבלות שלושים על קרובים אחרים) לא ידליק נר חנוכה בבית הכנסת (משנה ברורה תרע”א, ס”ק מד ושער הציון ס”ק נ; ילקוט יוסף אבלות, ל”ח, ח).

עלייה לקבר בחנוכה

יש שאינם עולים לקבר בחנוכה (כלבו סימן קי”ד, על פי הבנת גשר החיים, כ”ט, אות ה; בן איש חי, וישב, שנה ראשונה, כב). לכן, אם היארצייט חל בחנוכה, עולים לקבר לפני חנוכה (בן איש חי שם), וכך מנהג רוב הספרדים (ומכל מקום ביום השביעי וביום השלושים עולים לקבר גם בחנוכה).

אך מצד הדין מותר לעלות לקבר בחנוכה, וכך נוהגים האשכנזים (גשר החיים שם; הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תשרי-אדר, י”ז, הערה 31), ואף מותר לומר “א-ל מלא רחמים” או השכבה, כיוון שאין הדבר נחשב קינה אלא תפילה (על פי המגן אברהם, תרצ”ו, ס”ק ה; ילקוט יוסף אבלות מ’, כ”ו). ויש נוהגים לומר רק את פרקי התהלים שאומרים באזכרה, ולא אומרים “א-ל מלא רחמים” (גשר החיים שם).

מותר להקים מצבה בחנוכה אך ללא אמירת הספדים (נטעי גבריאל, ח”ב, ס”ח, יא). ומכל מקום כיוון שהמנהג הוא לומר הספדים בזמן הקמת המצבה, יש שדוחים את הקמת המצבה לאחר חנוכה (פני ברוך ל”ו, ט).