המשנה (מועד קטן יט.) מונה את הימים שמפסיקים את שבעת ימי האבל על המת:
הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל – בטלה הימנו גזרת שבעה… מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים – מפסיקין ואינן עולין… רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וחכמים אומרים: … ראש השנה ויום הכפורים – כשבת.
כלומר, אם אדם קבר את מתו לפני אחד מן הרגלים, הרגל קוטע את ימי השבעה ומבטל אותם, בעוד השבת אינה קוטעת את ימי השבעה, אלא נמנית כאחד מן הימים. ביחס לראש השנה ויום הכיפורים, נחלקו התנאים האם דינם לעניין זה כרגל (והם קוטעים את האבלות) או כשבת (והם אינם קוטעים את האבלות).
האם פורים קוטע את השבעה?
המשנה אינה מזכירה את פורים כאחד הימים הקוטעים את האבלות, והראשונים נחלקו מה מעמדו. לדעת ספר המקצועות (הובאו דבריו ברא”ש מועד קטן ג, פה), הסיבה שהרגלים קוטעים את השבעה היא שיש בהם חובת שמחה – “ושמחת בחגך”, ולכן פורים, שגם בו יש חובת שמחה – “ימי משתה ושמחה”, קוטע אף הוא את ימי השבעה.
לעומתו, רבנו גרשום (הובא במרדכי מועד קטן תתקט; מגילה תשפה), הרמב”ם (אבל יא, ג), המהר”ם מרוטנבורג (הלכות שמחות, נספחות א; ובמקומות נוספים) והרא”ש (שם) סוברים שפורים איננו קוטע את האבלות, אלא עולה למניין ימי השבעה. ראייתם היא מן המשנה, שלא מנתה את פורים בין הימים הקוטעים את מניין ימי השבעה.
למעשה פוסק השולחן ערוך (יו”ד תא, ז) כדעת רוב הראשונים, שפורים איננו קוטע את מניין ימי האבלות.
כיצד נוהגת אבלות בפורים?
בין הפוסקים הסוברים שפורים איננו קוטע את האבלות, ישנה מחלוקת האם וכיצד נוהגת בפועל האבלות בפורים. לדעת הרמב”ם (שם), פורים נחשב כיום חול לעניין האבלות, והיא נוהגת בו כבכל יום אחר:
אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים, אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות.
כך עולה גם מתשובת רבנו גרשום (שם), וכך כותב גם הריטב”א (מועד קטן כז: ד”ה אמר).
לעומת זאת, לדעת המהר”ם מרוטנבורג (שם), כיוון שפורים הוא יום שיש בו שמחה, אזי אף שהוא לא מבטל לחלוטין את האבלות, מכל מקום ביום הפורים עצמו האבלות אינה נוהגת. עם זאת, פורים אינו עדיף משבת, שנוהגת בה אבלות בצנעה ולא בפרהסיא, ולכן גם בפורים נוהגת אבלות בצנעה:
מעשה, יהודי אחד שמת לו מת ג’ ימים לפני הפורים, ואמרתי לו שלא יתאבל [בפורים] כל עיקר, דמשתה ושמחה קביל עלייהו, וחנוכה ופורים אסורים בהספד ותענית… אבל דברים של צינעה נראה לי דנוהג, דלא עדיף משבת.
באופן פשוט, יסוד מחלוקת הראשונים הוא בשאלה מהי חובת השמחה בפורים. אפשרות זו עולה כמעט במפורש מדברי הריטב”א. בביאורו לשיטת המהר”ם מסביר הריטב”א (מגילה ה: ד”ה הא דאמרינן), שפורים מוגדר כיום של שמחה (והוא משווה זאת במפורש למצוות השמחה שקיימת מדאורייתא ברגלים), ולכן יש סתירה בין שמחת פורים ובין האבלות, שהיא היפוכה של השמחה. התוצאה היא שמצוות השמחה גוברת על מצוות האבלות, כיוון שמצוות השמחה היא מצווה של רבים.
לעומת זאת, בביאורו לשיטת הרמב”ם מסביר הריטב”א (מועד קטן שם) כך:
אף על גב דפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה, לא דחו בזה אפילו אבלות של דבריהם, שהרי בשביל אבילותו אין כבוד פורים מתחלל בזה, ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה… דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו… דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה אנו אומרים שיקיים את שתיהן, והוא הדין בזה.
כלומר, אמנם יש בפורים מצוות שעניינן הוא שמחה, אולם עצם היום אינו מוגדר כיום של שמחה, ומשום כך אין סתירה מהותית בין מצוות יום הפורים ובין מצוות האבלות (“אין כבוד פורים מתחלל”), והן יכולות לנהוג זו בצד זו. ממילא, האבלות יכולה לנהוג בפורים כמו בכל יום חול אחר.
הלכה למעשה
בפסיקת השולחן ערוך בעניין זה ישנה סתירה. בהלכות אבלות (יו”ד תא, ז) פוסק השולחן ערוך כדעת המהר”ם, שאבלות נוהגת בפורים רק בצנעה, משום שהלכה כדברי המקל באבל (עיין בית יוסף שם), ואילו בהלכות פורים (או”ח תרצו, ד-ה) הוא פוסק ש”כל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים”, כדעת הרמב”ם. הלכה למעשה פסקו הפוסקים הספרדים כדעת מהר”ם, שבפורים אין אבלות בפרהסיא (ברכי יוסף תרצו, ס”ק י; שו”ת בית דוד (סלוניקי), או”ח תצז; חזון עובדיה עמ’ קפז).
בין הפוסקים האשכנזים ישנה מחלוקת: יש שפוסקים כדעת המהר”ם, שאבלות נוהגת בפורים רק בצנעה ולא בפרהסיא (רמ”א תרצו, ד; ט”ז ס”ק ב; פרי מגדים מש”ז ס”ק ב; א”א ס”ק ז) ועוד), ומאידך יש שפוסקים שאבלות נוהגת בפורים כמו ביום חול (מהרי”ל מנהגים, פורים, יז; מהרש”ל בביאורו לטור, יו”ד תא ד”ה ומ”מ; ב”ח יו”ד שם, ב).
למעשה פסקו המשנה ברורה (ס”ק יב) וגשר החיים (כג, ג, ט) להקל, וכך המנהג המקובל. לכן, למעשה, הן לפי האשכנזים והן לפי הספרדים, אבלות נוהגת בפורים רק בצנעה ולא בפרהסיא, כמו בשבת. משום כך, אבל בימי השבעה נועל בפורים נעליים רגילות, לובש חולצה שאינה קרועה ומותר בשאילת שלום, כמו בשבת. עם זאת, הוא אסור בתשמיש המיטה ורחיצה במים חמים (שאלו הם דברים שבצנעה). מנהג התימנים הוא כשיטת הרמב”ם, שאבלות נוהגת בפורים לכל דיניה ומנהגיה (שולחן ערוך המקוצר, או”ח קכ”ב, כח).
מנהגי אבלות בשושן פורים
לבני המוקפים, דין שושן פורים הוא כדין פורים עצמו, כפי שהתבאר לעיל. אך מה הדין לבני הפרזים (ומה דין יום י”ד לבני המוקפים)?
המהר”ם מרוטנבורג (הלכות שמחות שם) כותב, שכיוון שגם יום ט”ו באדר אסור בהספד, הרי שהאבלות אינה נוהגת גם בט”ו באדר (גם אצל הפרזים), והאבל חוזר לאבלותו רק אחרי שני ימי הפורים. לאור זאת פסקו השולחן ערוך (יו”ד תא, ז) והרמ”א (תרצו, ד) שבשני ימי הפורים נוהגת אבלות בצנעה בלבד (וכפי שהתבאר לעיל), הן אצל הפרזים והן אצל המוקפים, וכך כותב גשר החיים (שם ג, ט). עם זאת, המשנה ברורה (ס”ק טז) כותב שביום ט”ו לא יצא האבל מביתו לבית הכנסת, אלא יתפלל בביתו.