האם מותר להתפלל בטנק שיש בו טינופת וריח רע?
בהיותי מבקר חיילים בגבול עזה, ניגש אלי חייל שזה עתה יצא מתוך עזה. החייל נראה כחוש ועייף. מתברר שהוא היה שבוע וחצי בתוך הטנק, ולא יצא ממנו. שאלתו של החייל: האם יכול להתפלל בתוך הטנק, שהרי גם עשיית הצרכים נעשית בתוך הטנק (בתוך קופסאות)!
שמחתי והתרגשתי לשמוע שאלה זו. כשהייתי בארצות הברית (להעברת שיעורים ועבור תעסוקטיף) סיפרתי למישהו שאלה זו. אמר לי: “הרי הוא עוסק במצווה ועוסק בפיקוח נפש, ואם כך, הוא פטור מן התפילה!”. עניתי לו: מעולם לא פנה אלי חייל בבקשה שאפטור אותו מתפילה. להיפך, חיילים רוצים להתפלל, חיילים רוצים קשר נוסף ומיוחד עם הקב”ה. גם חיילים שאינם דתיים חיפשו דרכים להרבות בתפילה ובקיום מצוות במציאות זו.
תפילה במקום של צואה
הגמרא בברכות כה. אומרת שישנו איסור תורה לומר קריאת שמע או לברך או להתפלל כנגד צואה גלויה. דבר זה נלמד מן הפסוק “והיה מחניך קדוש” (דברים כ”ג, טו).
אולם, הגמרא שם (כה:) אומרת, שאם הצואה מכוסה, אפילו בכלי של זכוכית (שרואה דרכו את הצואה) מותר לומר קריאת שמע כנגדה, כיוון שבפסוק הקודם (יד) כתוב: “וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ” ומיד אחר כך (טו) כתוב: “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ”. כלומר, שכאשר הצואה מכוסה, נחשב המחנה לקדוש.
דין זה נפסק להלכה בשו”ע בסימנים ע”ה, ע”ט ופ”ז (ג).
ישנו חילוק בין ריח שיש לו עיקר (כמו צואה) ובין ריח שאין לו עיקר (למשל, כשהסתלק מקור הריח אך עדיין יש ריח רע וכדומה). ריח שיש לו עיקר – אסור מן התורה לומר לידו דברים שבקדושה (“ושבת וכסית את צאתך, כי ה’ א-לקיך מתהלך בקרב מחניך… והיה מחנך קדוש” – דברים כ”ג, יד-טו).
ריח שאין בו עיקר – איסורו רק מדרבנן (הקדמת המ”ב לסימן ע”ט). כאשר יש ריח שיש לו עיקר, אך הוא ברשות אחרת, או מאחורי מחיצה, נחלקו הפוסקים האם נחשב כריח שיש לו עיקר או שאין לו עיקר, והמ”ב הקל בכך בשעת הדחק (עיין הקדמת המ”ב לסימן ע”ט, בדין השביעי, וכן בס”ק יח). דבר הנמצא בחדר אחר (גם אם הדלת פתוחה) נחשב כרשות אחרת (עיין שו”ע, ע”ט, ב, ונו”כ), או אם יש ווילון (שו”ת ציץ אליעזר, ח”כ י”א) וכדומה.
אם הצואה ברשות אחרת ואין ממנה ריח רע ניתן להקל ולהתפלל ולומר דברים שבקדושה (עיין במ”ב בהקדמה לסימן ע”ט בדין השביעי, ובבה”ל, ד”ה דווקא).
הגדרת ‘רשות אחרת’
כיצד נחשיב את הצואה כנמצאת ברשות אחרת? אפשרות אחת היא לעשות מחיצה של עשרה טפחים. מדברי המשנה ברורה (שט”ו ס”ק י; בה”ל ר”מ ו) עולה שהמחיצה צריכה להיות מחוברת גם למטה כדי שתיחשב כמחיצה. אולם, החזון איש סבר שכאשר המחיצה נמצאת בתוך בית, אין היא צריכה להיות מחוברת, וכתב בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן יא) שהפוסקים הכריעו כדעת החזון איש:
הרי זה מקובל על כולנו הכרעתו של הגאון החזו”א ז”ל שסובר שבתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון, אשר בעצם אנו מוצאים שעקרונית סוברים בכזאת גם ההלכות קטנות שמובא בבאה”ט בסי’ תר”ל סק”י, וכך מביא בספר פתחי תשובה על או”ח סימן ר”מ בשם שו”ת עולת שמואל דכיון שעומד בבית שאין שם רוח לא בעינן הידוק.
דרך נוספת להפוך את הצואה לרשות אחרת היא על ידי כיסוי. כך מבואר בשו”ע (פ”ז, ג):
מותר לקרות ק”ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע”ט, וכן אם כפה עליהם כלי אע”פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.
בביאור הלכה (שם ד”ה וכן אם) מביא מחלוקת בעניין זה:
וכן אם כפה וכו’ – כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנ”ץ והל”ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ”כ א”ר.
אולם, מחלוקת זו היא כאשר הכלי פתוח למעלה (ובתוך הכלי שם את הגרף או העביט). ברם, אם הכלי סגור, הרי שאין צורך בעשרה טפחים, ונחשב כנמצא ברשות אחרת.
ואם יש ריח רע, כיוון שהצואה ברשות אחרת, ניתן לרסס במטהר אוויר, ולומר דברים שבקדושה (עיין בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סימן ט’; שו”ת ציץ אליעזר, חי”ב י”ב וח”כ י”א; שו”ת שבט הלוי ח”ג י”ז וח”ד קנ”ז)[1].
מקום ריח רע
אמנם אין צורך בהיתר נוסף, אך מכל מקום יש לדון, גם ביחס לריח (בפרט אם הצואה נחשבת כרשות אחרת) האם בהכרח שריח זה נחשב כריח רע. ריח רע הוא דבר המשתנה ממקום למקום. אם זהו ריח ש”דרך בני אדם להצטער מאותו ריח” הרי שהוא מוגדר כריח אסור (שו”ע פ”ו א, ומ”ב שם ס”ק א). אולם, אם זהו ריח שרגילים בו (כמו קיבוצים שיש בהם ריחות שתושבי המקום רגילים בהם) הרי שריח זה איננו אוסר. מאידך, אם ישנו ריח שמפריע לבני אדם, אלא שיש אדם מסוים שעבורו אין זה מפריע, הרי שעדיין יש בכך איסור (מ”ב, פ”ה ס”ק ז). במקרה שלנו, כיוון שהחיילים התרגלו לריח, הרי שעבורם אין זה ריח רע, ויש מקום לדון האם היה ניתן להקל באופן זה אף ללא מטהר אוויר, וייתכן שבדוחק יש מקום להקל בכך, אם כי ייתכן שעדיף במקרה זה להתפלל בהרהור.
לסיכום
חיילים הנמצאים בטנק סגור, ובתוך הטנק יש צואה, ישימו את הצואה בתוך כלי סגור, וכך יוכלו להתפלל כאשר אין ריח רע. כיוון שהצואה נחשבת באופן זה כ”רשות אחרת” הרי שניתן לבטל את הריח על ידי מטהר אוויר (ובדוחק יש מקום אולי להקל, אם כל הנמצאים שם התרגלו לריח, ועבורם הוא לא משפיע).
[1] אף אם היינו דנים באותה רשות, יש מחלוקת האם סילוק ריח על ידי מטהר אויר מועיל. כך הביא בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן י”א): “בספרי שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ב סימן י”ב שהבאתי מכמה גדולי פוסקים [כספר זכות אבות (קוראייט) וספר פתח הדביר, ושו”ת חינא דחיי, ועוד] דס”ל שיש ביטול לריח רע ע”י מוגמר של בשמים בכל גוונא ואפילו ברשות אחת יעו”ש”. אמנם, רבים חולקים על כך, וביניהם הגרשז”א (עיין נשמת אברהם, פ”ז, ג, ס”ק ו, אות 2), אך במקרה שלנו, ממילא הוי רשות אחרת, כי הצואה בתוך כלי.