נחלקו הפוסקים האם יש לומר את ההגדה בהסבה. השל”ה (פסחים, כג.) כתב שיש לומר את ההגדה באימה וביראה. מכאן הסיקו שולחן ערוך הרב (תע”ג, מח) והמשנה ברורה (תע”ג, ס”ק עא), שאין להסב בשעת אמירת ההגדה. כך סבר גם הגרי”ד סולובייצ’יק (מובא בהררי קדם, ח”ב, סימן ע”ב). הוא מדייק בדברי הרמב”ם (פ”ז הלכות ז-ח), שחובת ההסבה היא באכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות, ואם הסב בשאר הסעודה – הרי זה משובח, אולם זהו דין בסעודה בלבד, ולא בהגדה.
אמנם, יש ראשונים הסבורים שיש להסב בזמן אמירת ההגדה. המאירי (קח.) כותב:
זה שביארנו במשנה שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שמא אתה סבור שיהא צריך הסבה בעוד שהוא אוכל מזונו? אינו כן, אלא בעשיית הדברים שהם זכר לאותם הענינים, ואף אלו לא בכולם. כיצד? מצה צריכה הסבה; מרור אין צריך הסבה, שהרי הוא זכר לשעבוד ולמה שמררו המצרים את חייהם; ארבע כוסות כולם צריכין הסבה – הן שתייתם הן הדברים שהם מסודרים עליהם, רצוני לומר, קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון. ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח.
לדברי המאירי יש להסב גם בקריאת ההגדה, בהלל ובברכת המזון (וביחס לסעודה הוא כותב שאין חובה להסב, אבל אם הסב – הרי זה משובח). בדבריו מופיע גם טעם הדבר: חובת ההסבה בארבע כוסות איננה מצטמצמת לשתייה בלבד, אלא נוגעת גם לדברים הנאמרים על הכוס (כוס ראשונה – קידוש; כוס שנייה – מגיד; כוס שלישית – ברכת המזון; כוס רביעית – הלל). לפי זה, אמנם השל”ה כתב שיש לומר את ההגדה באימה, אך ברור שאין הכוונה לאימה כפשוטה, שהרי יש לאומרה בשמחה, כפי שביארנו לעיל, אלא הכוונה היא שיש לאומרה בשמחה מכובדת, בשמחה של הודיה, בשמחה של יראת הרוממות (בשונה משמחת פורים, שאף שגם היא שמחה של מצווה ולא של קלות ראש, הרי שהיא שמחה חופשית שנובעת כולה ממידת האהבה, ואכמ”ל), ולכן מסתבר שגם לפי שיטתו ניתן לומר את ההגדה בהסבה.
למעשה, נראה שכל אחד יאמר את ההגדה בדרך שבה הוא מרגיש נוח יותר לספר ביציאת מצרים. לעתים הדבר נוח יותר בהסבה, ולעתים יותר נוח שלא בהסבה, ומאחר שיש דעות לכאן ולכאן, ובוודאי אין הדבר מעכב, הרי שיש לתת עדיפות לאמירת ההגדה ולשיתוף המשפחה בצורה הנוחה והטובה ביותר.
החזקת הכוס במהלך ההגדה
לדעת הרמב”ם, כל אחת מארבע הכוסות מתלווה לאחת ממצוות הלילה, כשהכוס השנייה מלווה את ההגדה. לפי זה חידשו הגר”מ והגרי”ד סולובייצ’יק (הגדת שיח הגרי”ד, אות יא; הררי קדם, ח”ב, סימן פ”ד), שיש לאחוז את הכוס במשך כל ההגדה (כשם שבקידוש הנאמר על הכוס יש לאחוז את הכוס).
אולם מדברי הטור והשולחן ערוך (תע”ג, ז) עולה, שאין צורך להגביה את הכוס אלא ב”לפיכך אנחנו חייבים” בלבד (עד סוף “גאל ישראל”), ואף מזיגת הכוס בתחילת ה’מגיד’ אינה מעיקר הדין, אלא רק כדי שישאלו התינוקות. לדעתם, כנראה, לא כל סיפור היציאה ממצרים נאמר על הכוס, אלא רק דברי התודה והשבח שנאמרים בעקבותיו.
לכן, מעיקר הדין ודאי אין חובה לאחוז את הכוס בזמן ההגדה, אם כי יש המהדרים בכך על פי הרמב”ם.