החסד – מידתו של אברהם אבינו

הנביא מיכה (ז’, כ) אומר שמידתו של אברהם אבינו היא מידת החסד:

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

מנין שהחסד הוא מידתו של אברהם אבינו? בספר בראשית אנו קוראים רבות על חסדים שאברהם אבינו:

• אברהם דואג ללוט אחיינו, שנותר יתום (בראשית י”ב, ה), ואף פודה אותו משבי ארבעת המלכים (שם י”ג, יב-טז).
• אברהם מכניס אורחים למרות התנאים הקשים ששררו באותה עת (חום היום, סמוך לברית המילה שלו) (בראשית י”ח, א-ח).
• אברהם מנסה להציל את סדום במאמץ רב (שם, כג-לג).
• אברהם מתפלל לה’ שירפא את בית אבימלך (שם כ’, יז).

“יצווה את ביתו”

פרט לכך, ה’ מעיד על אברהם שלא רק שהוא עצמו נוהג בדרך החסד, אלא הוא מחנך את ילדיו לדרך של צדקה ומשפט: “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית י”ח, יט).

ובאמת במקורות רבים נאמר שמידת החסד של אברהם עברה בירושה לבניו. לדוגמה, הגמרא (ביצה לב:) אומרת:

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

ולאור זאת כותב הרמב”ם (עבדים פ”ט ה”ח):

זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר “ורחמיו על כל מעשיו”.

ממקורות אלו אנו לומדים שכבניו של אברהם אבינו אנחנו זוכים לכך שהחסד הוא סימן ההיכר שלנו, זו תכונה שטבועה בנו והיא ירושה לנו מאבותינו!

אברהם אוהבי

מדוע דווקא אברהם מייצג את מידת החסד?

על אברהם נאמר (ישעיהו מ”א, ח): “ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי” – אברהם הוא אוהב ה’. וכך נאמר גם בדברי הימים ב’ (כ’, ז): “הלא אתה א-להינו הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל, ותתנה לזרע אברהם אוהבך לעולם”.

האהבה מולידה נתינה, ומי שאוהב את חברו – עושה את מה שחשוב לאהובו. ממילא, מי שאוהב את ה’ – אוהב גם את מצוותיו ואת בריותיו, ורוצה להיטיב עימהם. וכך כותב מרן הרב קוק זצ”ל (מידות הראי”ה, אהבה, ג):

אי אפשר שלא לאהוב את ד’… אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ד’. אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל… ומתגלה בו חפץ ד’… ואי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד’ בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד’, חסד ד’ מלאה הארץ.

כלומר, כאשר אדם אוהב את ה’, הוא אוהב גם את התורה והמצוות שה’ נתן, את המוסריות והיושר שהקב”ה ברא בעולם, וגם את הבריות שהקב”ה ברא בעולם, כיוון שכל הדברים הללו הם התגלות של רצון ה’ וטובו.

אהבת ישראל

בעל התניא (הובא באגרות קודש, הרבי הריי”צ, ח”ג, עמ’ תכה) מוסיף, שמי שאוהב את ה’, אוהב במיוחד את עם ישראל, כיוון שאדם שאוהב את חברו – אוהב גם את מי שאהובו אוהב (וראו גם תניא, פרק ל”ב):

אהבת השם ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו, רוחו ונפשו של כל אחד מישראל, ומקרא מלא דיבר הכתוב, “אהבתי אתכם אמר ה'”, הרי דגדלה אהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב.

ככל שאדם אוהב יותר כך הוא גומל יותר חסדים, וככל שאדם הוא גומל יותר גומל חסדים – כך הוא אוהב יותר. לכן ברור מדוע אברהם אבינו מסמל גם את מידת החסד וגם את מידת האהבה.

מכאן נלמד שאם נאהב את הבריות ובמיוחד את עם ישראל, ממילא נזכה להצטיין במידת החסד, ומאידך – אם נתאמץ לעשות חסד עם כל הבריות ובמיוחד עִם עם ישראל – נזכה להצטיין במידת האהבה.