הטיפול בגינה בשנת השמיטה ב – המלאכות האסורות בשמיטה מדרבנן

מלבד המלאכות שנאסרו בשמיטה מהתורה, אסרו חכמים לבצע כל פעולה שמטרתה שיפור הצמיחה. לדוגמה: הברכה, הרכבה, זיבול (דישון), עידור, השקיה, כיסוח, טיפולים שונים בעצים ובפירות ועוד.

לא נאריך במסגרת זו בפירוט כל המלאכות, אך נציין שבאופן כללי, כל מלאכות הקרקע והאילן אסורות מדרבנן, פרט למלאכות שאסורות מן התורה.

אוקמי ואברויי

ישנן מלאכות שונות שחכמים התירו לעשות בשמיטה. מהן אותן מלאכות? הברייתא במסכת עבודה זרה (נ:) מתירה לבצע “זיהום” (הברחת תולעים מן העץ) בשביעית, אך אוסרת לבצע “גיזום” (הורדת ענפים בשביל שהעץ יגדל טוב יותר). הגמרא (שם) שואלת מה הטעם לחלק בין המלאכות, ובתשובתה היא קובעת יסוד עיקרי ביחס למלאכות דרבנן בשביעית:

זיהום – אוקמי אילנא ושרי, גיזום – אברויי אילנא ואסור.

כלומר, הזיהום הכרחי כדי שהאילן לא ייפגע (“לאוקמי אילנא”) ולכן הוא מותר, ואילו גיזום נועד רק לשבח את העץ (“לאברויי אילנא”) ולכן נאסר.

רש”י (נ: ד”ה אבל) מפרש:

לאו מלאכת קרקע נינהו, דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות, ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא.

כלומר, כאשר חכמים הרחיבו את המלאכות האסורות בשמיטה, הם הוסיפו דווקא מלאכות שמביאות לתוצאה של הצמחת האילן, ולא מלאכות שרק משמרות את מצבו. מלאכות שנועדו “לאוקמי אילנא” הן אמנם מלאכות, אולם הן אינן מלאכות הצמחה ולכן לא נאסרו. נמצא שאיסור המלאכה מוגדר לפי התוצאה של ההצמחה, ולא מתוך אופי המעשה של האדם.

היתר נוסף משמעותי נוסף במלאכות דרבנן הוא – מקום הפסד (מו”ק ב.). יש הסוברים שהיתר זה נאמר דווקא לגבי השקיה או “מלאכות חשובות” (נימוקי יוסף מו”ק א. באלפס), אולם לדעת רוב הראשונים היתר זה נאמר לגבי כל מלאכות דרבנן, שיש להתירן במקום הפסד (ר”ש משאנץ שביעית פ”ב מ”ב; רמב”ם פ”א ה”י, על פי החזון איש כ”א, יז), וכך נוטים הפוסקים להורות למעשה.

הגדרת “לאוקמי”

איזו מלאכה נחשבת “לאוקמי”? כאשר הרמב”ם מנמק מדוע התירו מלאכת השקיה בבית השלחין (פ”א ה”י) הוא כותב:

ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה, תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה.

מלשון הרמב”ם עולה שהתירו רק מלאכות שמטרתן לשמור על קיומם של האילנות. מכאן ניתן לדייק שבמקרה שהעץ ימשיך לחיות גם ללא עשיית המלאכה – אסור לעשותה גם אם הפירות שעל העץ יינזקו. וכך כותב הרב קוק (שבת הארץ פ”א ה”ה):

לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן המזיקים את הפירות זה אסור לכל הדעות, שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא אפילו בגוף האילן, זהו דווקא להעמיד את האילן שיהיה ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל וסלקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם.

לעומת זאת, לדעת החזון איש (כ”א, יד) גם מלאכות שמטרתן לקיים את פירות השביעית (“אוקמי פירא”) הותרו, ולא רק מלאכות שמטרתן לקיים את העץ שהפירות צומחים עליו. לדבריו (ט”ז, ד; וכן כתב מהרי”ל דיסקין, קונטרס אחרון, רנ”ט), בשנת השמיטה הפירות אמנם מופקרים, אולם אין זה אומר שהם אינם שייכים לאף אחד. הפירות המופקרים מיועדים לאכילת כלל ישראל, ומתוך דאגה לכלל ישראל מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי לשמור על הפירות (הרב קוק כנראה סובר שחז”ל לא רצו שניתן תשומת לב חקלאית לתוצרת השמיטה, כיוון שהיא שייכת לקב”ה. חז”ל התירו מלאכות דרבנן רק כדי למנוע נזק ארוך טווח לשנים הבאות).

איזו פגיעה בפירות נחשבת “אוקמי פירא” ומתירה מלאכות דרבנן? החזון איש (כ”א, יז) מזכיר בתוך דבריו שמדובר בהפסד כל הפירות, אולם מוסרים בשמו (הלכות שביעית לחקלאים ז, הערה 6, עמ’ 25-24) שהתיר מלאכות דרבנן מחשש הפסד כל זמן שיש חשש שיותר משישית מהיבול תינזק.

הלכה למעשה

למעשה, כיוון שמדובר על ספק דרבנן (מלאכות דרבנן), וכיוון ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן – נראה שביחס לחקלאים שזו פרנסתם או ביחס לאנשים שיש להם שטחי גידול גדולים שעבורם זהו הפסד ממשי, יש מקום להקל כדעת החזון איש ולהתיר עשיית מלאכות דרבנן גם עבור קיום הפירות (על אף שלא יהיה נזק לעץ). לאור זאת יש להתיר לטפל במלאכות דרבנן גם בירקות, על אף שיש בהם קדושת שביעית במשך כל השמיטה.

אולם בגינה פרטית ראוי להחמיר בכך ולא לעשות טיפולים שאינם הכרחיים לעץ ונועדו עבור הפירות. עם זאת, גם הרב קוק החמיר רק בצמחים שיש בהם קדושת שביעית (כי רק הם הפקר), וגם לדעתו מותר להשקות פירות בתחילת השנה כדי שלא ייפסדו, כיוון שאינם הפקר (שהרי לא חנטו בשביעית). ובוודאי שמותר להשקות פירות בשנה השמינית, על אף שמדובר בפירות שמיטה, כי המלאכות החקלאיות לא נאסרו לאחר השמיטה.