לעיתים אדם רוצה לעשות פעולה שאסורה בשמיטה, אך המטרה שלו כלל איננה חקלאית. לדוגמה, אדם רוצה ליישר שטח בגינה כדי לבנות “דק” או כדי להציב נדנדה, או שאדם רוצה לסקל אבנים כדי לפנות שטח למשחק כדורגל. האם הדבר מותר?
חפירת בורות שלא לצורך נטיעה
בהלכות שבת מחלקת הגמרא בין חפירה במקום הראוי לדירה, שאסורה משום מלאכת בונה, ובין חפירה במקום הראוי לזריעה, שאסורה משום מלאכת חורש (שבת עג:, ועיינו אגלי טל, חורש, ט”ז). ממילא ברור שחפירה במקום שאינו ראוי לזריעה מותרת בשמיטה, וכך מבואר בתורת כהנים (בהר א’, ד):
“ושבתה הארץ” – יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות? תלמוד לומר “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור”.
וכך פוסק הרמב”ם (פ”ב הי”ד), שמותר לחפור בורות, שיחין ומערות בשביעית.
אך האם מותר לחפור בור במקום הראוי לזריעה שלא על מנת לזרוע בו (כגון לשם התקנת גדר, ריהוט גינה או צינורות השקיה)? במשנה (פ”ג מ”י) נאמר:
הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים מותר להעמיק עד הסלע.
ומשמע שמותר לחפור בתוך שדה כאשר אינו מתכוון לצורך זריעה (אלא לצורך גדר). אך הירושלמי (פ”ג ה”ז) מסייג את ההיתר:
לא שנו אלא בינו לבין רשות הרבים, הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית.
כלומר, מותר לחפור דווקא סמוך לרשות הרבים ולא בין שדהו לשדה חברו, וכן פסק הרמב”ם (שם). המפרשים מסבירים שההבדל הוא שהמקום הסמוך לרשות הרבים אינו מיועד לזריעה, ואילו המקום שבין שני שדות מיועד לזריעה, ואסרו לחפור שם שמא יימלך החופר ויחליט לזרוע במקום החפירה, או שזו גזרה משום הדמיון שבין חפירה כזו לחפירה לשם זריעה (ר”ש וברטנורא על המשנה שם; גר”א, שנות אליהו על הירושלמי שם). מכל מקום, כאשר ניכר שהחפירה היא לצורך דבר אחר ואין חשש שיימלך בדעתו – מותר לחפור גם בתוך גינה ושדה.
סיקול אבנים
סיקול אבנים מן השדה הוא תולדה של חרישה, כיוון שהוצאת האבנים מכשירה את הקרקע לחרישה, ואכן המשנה (פ”ב מ”ג) אסרה לסקל בשביעית. עם זאת, במספר משניות מופיע שהתירו לסקל אבנים בשביעית כאשר המטרה היא הכשרת הקרקע לשם בנייה וכדומה, ולא לצורך חרישה. לדוגמה (פ”ג מ”ז):
המסקל את שדהו, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ.
המשנה מתירה להוציא אבנים (שהאדם צריך לצורך בניין וכדומה) אם משאירים את אלו הנוגעות בארץ, כיוון שבצורה כזו ברור שהמטרה איננה הכנת הקרקע לחרישה.
לאור היתר זה יש מקום להתלבט אם בימינו מותר לנקות את הגינה בשביעית מאבנים קטנות וכדומה. פעולה זו נעשית בדרך כלל בגינות קטנות למטרות נוי בלבד ולא לשם חרישה. הגרש”ז אויערבך (שו”ת מנחת שלמה, ח”א, סימן נ”א אות י) כותב שמסתבר להתיר פעולה זו כיוון שהגינה סמוכה לבית וברור לכולם שהסיקול הוא לצורך ניקיון ולא לצורך זריעה:
סיקול בגינה הסמוכה לבית – איתא בירושלמי דאם הייתה בהמתו שם או שהייתה כירתו שם, מותר ללקט העצים הגסים ולתת לבהמה או לכירה ולא מיחזי כמסקל, לפי שבהמתו מוכחת עליו וכירתו מוכחת עליו. ומסתפקנא, דאפשר שאף בגינה קטנה הסמוכה לבית מותר לסקל ממנה עצים ואבנים, משום דכמו שבהמתו או כירתו גורמת היתר, הכא נמי כיון שהיא סמוכה לבית כולי עלמא ידעי שדרך כל אדם לנקות את כל הסמוך לביתו משום נקיותא אף שלא לצורך זריעה, וכל כי האי הוי שפיר היכרא. וצריך עיון.
הגרש”ז מסיים את דבריו ב”צריך עיון”, אולם הרב טיקוצ’ינסקי (ספר השמיטה ה, ד) התיר בפירוש את ניקוי הגינה.
כיסוח דשא וגיזום גדר חיה
על פי העיקרון שלמדנו נברר – האם יש להתיר כיסוח וגיזום בשמיטה כאשר הם כלל לא משמשים למטרות חקלאיות אלא רק כדי שהצמח ייראה טוב יותר (“תספורת”)? הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה, ח”א, סימן נ”א, אות ח) התלבט בכך:
גם מסופקני בפרחי נוי שעיקר המטרה הוא הנוי והיופי, שאפשר שאם גוזז וזומר כדי לשמור על צורתם דחשיב נמי כאוקמי אילנא ושרי. וצריך עיון.
למעשה נראה שניתן להקל במציאות של כיסוח דשא כ”תספורת”, ושאין בכך כלל איסור גיזום.
בכיסוח דשא כיום, לא רק שמטרת האדם איננה הצמחת הדשא, אלא אדרבה, המטרה היא שהדשא לא יגדל יותר אלא יישאר בצורתו הנוכחית, וכך כתב להתיר גם בשמיטה כהלכתה (א’, הערה יא; אלא שכתב שיש לברר אצל מומחים). אולם הרב טיקוצ’ינסקי (ספר השמיטה עמ’ יט. מובא גם בשמיטה כהלכתה שם) כותב שאין לכסח דשא בשמיטה כיוון שהחלק התחתון של הדשא מתחדש וגדל בעקבות הכיסוח. בירור אצל מומחים העלה שכיסוח אכן יכול להועיל להצמחת הדשא אם לא מכסחים אותו בזמן ומחכים זמן רב בין כיסוח לכיסוח. לאור זאת נראה שטוב להחמיר ולכסח את הדשא בשמיטה כרגיל, ולא להמתין עד שיצהיב ואז יהיה צורך חקלאי לכסחו.
דשא לא מלא: כאשר הדשא לא מלא אסור באופן עקרוני לכסח אותו, כיוון שעל ידי הכיסוח גורמים לכך שהוא יתמלא. לכן ראוי לא לזרוע דשא זרעים סמוך לתחילת השמיטה, אלא כשלושה חודשים קודם ראש השנה. בדשא מרבדים אין בעיה של מילוי, אך יש צורך שייקלט בקרקע קודם השמיטה, ולכן ראוי לשותלו לפחות כחודש לפני השמיטה (במקרים חריגים ניתן להקל יותר בתנאים מסוימים).
גדר חיה: עקרונות הטיפול בגדר חיה דומים לאלו של דשא. לכן, כאשר הגדר חוסמת את המעבר ודאי שמותר לגזום אותה, וגם לשם נוי הדבר אמור להיות מותר. עם זאת, יש מקום לחלק בין דשא לגדר חיה, כיוון שבגדר חיה פעולת הגיזום דומה יותר לזמירה מאשר לכיסוח (שהרי בדרך כלל מדובר בשיחים גדולים עם ענפים מעוצים), ובנוסף, פעולה זו לא נצרכת כל כך כמו בדשא. חיסרון נוסף שקיים בגיזום גדר חיה הוא שבדשא כולם יודעים שהכיסוח הוא למטרת נוי (בוודאי כשמכסח כשהדשא ירוק), ואילו בגדר חיה פעמים רבות הגיזום נעשה לשם מילוי הגדר וכדומה, ולא ניכר שהפעולה נעשית לשם נוי.
למעשה, אם אכן מטרת הגיזום היא לשם נוי מותר לגזום את הגדר, אבל ראוי לעשות זאת רק כשיש צורך אמיתי. ובניגוד לדשא, אין עניין לגזום גדר חיה בזמן הקבוע. כמו כן, אם הגדר לא מלאה אסור לגזום אותה, כיוון שעל ידי כך גורמים לה להתמלא.