היכן מדליקים נרות חנוכה?

הגמרא במסכת שבת (כא ע”ב) דנה בשאלה היכן צריך להדליק נר חנוכה:

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו.

כלומר, יש שני מקומות שבהם אפשר להדליק את נרות החנוכה – בפתח הבית מבחוץ (אם הבית בקומת הקרקע) ובחלון הפונה לרשות הרבים (אם הבית בעלייה). מקום נוסף שאפשר להדליק בו “בשעת הסכנה”, הוא בתוך הבית. העיקרון הוא שכל אדם צריך להדליק בסביבת ביתו, במקום שיש בו “פרסומי ניסא” לרבים.

“על פתח ביתו…” – פתח הבית או פתח החצר?

כאמור, מקום ההדלקה למי שגר בקומת קרקע הוא פתח הבית: “מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ”. כלומר, צריך להניח את נר חנוכה בפתח הבית, במקום הפונה כלפי חוץ. הגדרת מיקום הנר מורכבת משני חלקים: 1. “פתח ביתו”. 2. “מבחוץ”. האם אחד מן המרכיבים מרכזי יותר מן האחר?

מהו עיקר הדגש של הברייתא? האם העיקר הוא “פתח הבית”, או שמא כוונת הברייתא בעיקר לומר שצריך להדליק את הנר “מבחוץ”, באופן שניכר לעוברים ושבים?

רש”י (ד”ה מבחוץ) מפרש שבכל מקרה מדליקים בפתח הבית:

מבחוץ – משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצירו – שבתיהן היו פתוחין לחצר.

מפירוש רש”י משמע, שמדובר בבית הנמצא בתוך חצר – ועל כך אומרת הברייתא, שיש להניח את הנר בפתח הבית, ולא בפתח החצר. כלומר, לדעתו הדגש הוא בעיקר על “פתח ביתו”. כדרך זו משמע מלשון הברייתא, שהרי לשון הברייתא היא: “על פתח ביתו”, ולא “על פתח חצרו” (בהנחה שבעבר הבתים היו פתוחים לחצר).

אולם תוספות (ד”ה מצווה) חולקים על דבריו, וכותבים:

ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים. אבל אם יש חצר לפני הבית – מצווה להניח על פתח החצר.

לדעתם עיקר כוונת הברייתא הוא שצריך להדליק “מבחוץ”, ולכן במקרה שיש בית בתוך חצר – יש להניח בפתח החצר, והברייתא שאומרת להדליק ב”פתח ביתו” מדברת על בית ללא חצר.

מהו טעם המחלוקת? נראה שהתוספות סבורים שיש להדליק באופן שבו יש יותר פרסומי ניסא לבני רשות הרבים – ודבר זה מתקיים דווקא בפתח החצר. לעומת זאת, לדעת רש”י יש דין מיוחד של הדלקת נר דווקא בבית (אף שבפתח החצר יש יותר פרסומי ניסא), ומי שהדליק בפתח החצר ייתכן שלא קיים כלל את המצווה, כי בפתח ביתו לא היה נר חנוכה.

פסיקת ההלכה

להלכה, כמה מהראשונים פסקו כשיטת התוספות: הרשב”א (כא ע”ב ד”ה “נר חנוכה”), פסקי הרי”ד (שם ד”ה ת”ר) ועוד. אולם רוב הראשונים פוסקים כשיטת רש”י: כך כתבו הר”ן (ט ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה תנו רבנן) והאור זרוע (ח”ב, חנוכה סימן שכ”ג), ובנוסף ייתכן שכך גם דעת הרא”ש (שבת פ”ב סימן ד’) והרמב”ם (פ”ד ה”ז), משום ששניהם כתבו שיש להניח על “פתח ביתו” ולא העירו שמדובר דווקא במקרה שאין חצר (עיינו קרבן נתנאל שם אות ש).

למרות זאת, השולחן ערוך (תרע”א, ה) הכריע כשיטת התוספות:

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו, ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר.

הדלקה בתוך הבית

הברייתא שבה פתחנו אומרת:

ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו.

כלומר, כאשר יש “שעת הסכנה” המונעת מלהדליק נרות בחוץ, יש להדליק בתוך הבית על אף שאין בהדלקה זו פרסומי ניסא לעוברים ושבים אלא לבני הבית בלבד. ישנם פירושים שונים כיצד להגדיר את “שעת הסכנה”. יש אומרים שהכוונה היא לסכנה של ממש מחמת הגויים וגזרותיהם (רש”י ד”ה הסכנה; טור תרע”א). לפי זה, בפשטות אין בזמנינו סיבה להדלקה בבית.

אך מדברי ראשונים רבים עולה שבזמנם היו רבים שנהגו להדליק בבית, גם כאשר לא הייתה סכנה נראית לעין. האור זרוע (חנוכה, סימן שכ”ג) אמנם כותב שלא מצא סמך לאלו המדליקים בפנים, אולם בעל העיטור (עשרת הדברות, הלכות חנוכה, דף קיד טור ד; מובא בשיבולי הלקט, סימן קפ”ה) כותב ש”אחר שנהגו על הסכנה – נהגו”, ונראה שכוונתו לומר שכיוון שחכמים אפשרו להדליק על שולחנו, הרי שגם באופן זה ניתן לצאת ידי חובה, ולכן המשיכו לנהוג כך גם כשחלפה הסכנה.

נימוק נוסף המצדיק את המנהג ניתן למצוא בדברי הריטב”א (שם ד”ה ובשעת) שהסביר את “שעת סכנה” בצורה שונה, ולדבריו יסוד הדין של “שעת הסכנה” הוא שכאשר יש קושי להדליק בחוץ בגלל הסביבה (תנאי מזג אוויר קשים וכדו’) ניתן להדליק בפנים. וכעין זה כותב גם ערוך השולחן (תרע”א, כד).

למעשה מוסכם על רבים מן הפוסקים שאין זו הדרך המובחרת, בפרט בימינו (שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”ד, סימן ק”ה אות ז; הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה תשרי-אדר, י”ד, טז; ועיינו חזון עובדיה, חנוכה, עמ’ לז-לח). ואף שרבים לימדו זכות על אלו הנוהגים להמשיך ולהדליק בתוך הבית גם כאשר מזג האוויר מאפשר להדליק בחוץ (עיינו חזון עובדיה שם; שו”ת שבט הלוי, ח”ז, סימן פ”ד; מנחת אשר חנוכה, סימן ד’, ס”ק ג), למעשה ברור שצריך לעשות מאמץ ולקנות כלי זכוכית מתאים כדי להדליק בחוץ. דבר מרגש הוא שאנו זוכים לחזור בארץ ישראל לעיקר הדין, כפי שנהגו לפני שנים רבות כל כך!