היתר המכירה – יסודות

אחד הפתרונות הכוללים והמקיפים לבעיות הקיימות בשנת השמיטה הוא היתר המכירה. בשדות הנוהגים על פי היתר המכירה מוכרים את הקרקע לגוי, ולאחר מכן חלק מן המלאכות נעשות על ידי גויים וחלקן על ידי יהודים (כפי שיפורט להלן).

על מה מבוסס היתר המכירה?

היתר המכירה מבוסס בראש ובראשונה על ההנחה שאין קדושת שביעית בקרקע של נכרי. המבי”ט (ח”א, סימנים י”א, כ”א, רי”ז, של”ו) והבית יוסף (שו”ת אבקת רוכל, סימן כ”ד) נחלקו אם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של נכרי. מסקנת רוב הפוסקים היא כבית יוסף, שאין קדושה בפירות אלו. פסיקה זו מבוססת במידה רבה על כך ששביעית בזמן הזה מדרבנן, וקניין של גוי יכול להפקיע קדושה דרבנן.

היתר המכירה מבוסס על הנחה נוספת: כשם שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, כך אין גם איסור מלאכה ליהודי בקרקע של גוי. כך מפורש בדברי ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל, עמ’ סג):

נוכל לומר דבשביעית [בזמן הזה, שהיא מדרבנן] מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו”ם אפילו מדרבנן.

החזון איש (כ’, סוף אות ז) חולק על הנחה זו, ולדעתו גם הסוברים שאין קדושה בקרקע של נכרי אינם מתירים עשיית מלאכות בקרקע זו:

והא דנחלקו חכמי צפת היינו רק לעניין קדושת הפירות, אבל חרישה וזריעה ושאר עבודות לכו”ע אין חילוק בין עובד בְּקרקע ישראל לעובד בְּקרקע נכרי, בין עושה מלאכה דאורייתא או דרבנן, דקדושת הארץ לכולי עלמא לא פקע.

אולם לכאורה בדברי המבי”ט (המובאים בשו”ת אבקת רוכל, סימן כ”ג) כתוב במפורש שאם אין קדושה בפירות של נכרי אין גם איסור עבודה בקרקע, “דמה לי לעבודה מה לי לקדושת הפירות, דכולא חד טעמא היא”.

למעשה, שו”ת אבני נזר (יו”ד, סימן תנ”ח) פוסק שיש לסמוך על שיטת בעל התרומה בשעת הצורך, וכן כתב הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, י”א):

יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו על פי רוב קמאי ובתראי דסבירא להו ששביעית בזמן הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש”י שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה. וכן היא דעת הר”ח בפירושו שם… וכן דעת בעל התרומה והערוך.

פרט לנימוקים להיתר שציינו, הוסיפו המתירים עוד סניפים להתיר: א. ישנו ספק כללי לגבי מניין שנות השמיטה, וממילא יש כאן ספק נוסף להתיר, שמא אין זו שנת שמיטה כלל (אוצרות יוסף (ענגיל), שביעית, עמ’ 46; הרב כשר, נעם א’; ט’; ט”ז). ב. יש הסוברים שכיום שביעית היא רק ממידת חסידות.

החולקים על היתר המכירה

את נימוקי החולקים על היתר המכירה יש לחלק לשתי קבוצות: קבוצה אחת מערערת על עצם ההיתר לעבוד בקרקע של גוי (כפי שכתבנו לעיל בשם החזון איש). קבוצה שנייה טוענת כי גם אם נניח שיש להיתר המכירה על מה להתבסס, ישנן בעיות נוספות הנוגעות לחלות המכירה ותוקפה, המונעות למעשה את אפשרות השימוש בהיתר המכירה. ואלו הטיעונים המרכזיים:

א. “לא תחנם”: הגמרא (עבודה זרה כ.) לומדת מפסוק שיש איסור למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל: “לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע”. לפיכך, גם אם מכירת הקרקע לגוי אכן מפקיעה את קדושתה, לכאורה יש במעשה זה איסור דאורייתא! הנצי”ב (שו”ת משיב דבר, ח”ב, סימן נ”ו) סבר שבעיה זו כה חמורה עד שכתב שהאיסור שעליו עוברים במעשה המכירה חמור יותר מן האיסור לעבוד בשביעית בלי מכירה. לעומת זאת, המצדדים בהיתר המכירה סוברים שיסוד האיסור איננו בעצם מכירת הקרקע בארץ ישראל לגוי, אלא האיסור הוא לאפשר לגויים להשתקע בארץ ישראל. לכן, כאשר מטרת המכירה היא לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל – אין בכך איסור. וכך כותב שו”ת ישועות מלכו ((הגאון מקוטנא) יו”ד, סימן נ”ה):

והנה אמרתי בפשיטות שטוב להתיר למכור לנכרי, ואף על פי שאסור ליתן ולמכור קרקע בארץ ישראל, כיוון שהוא לטובת היישוב פשיטא דאין כאן איסור דלא תחנם!

ישנן סיבות נוספות מדוע אין בהיתר המכירה איסור של “לא תחנם”: 1. מדובר במכירה לזמן, שאין בה איסור (שו”ת משפט כהן, סימן ס’, ועוד רבים מהמתירים). 2. ייתכן שאין איסור “לא תחנם” בגוי שאיננו עובד עבודה זרה (הרב יצחק אלחנן ספקטור, מובא בניצני ארץ ו, 16-11). 3. ייתכן שאין איסור “לא תחנם” בגוי שיש לו כבר קרקע בארץ (מבוא לשבת הארץ, י”ב, בשם הרב זלמן ש”ך).

פתרון נוסף, של הרב נפתלי הרץ, רבה הראשון של יפו, הוא למכור באופן שאין בו איסור “לא תחנם” (מכירה על מנת שהאילנות ייקצצו – אף שבפועל ברור שהאילנות לא ייקצצו, ומכירת הקרקע בשיעור יניקה בלבד), וכך נהגו שנים רבות.

ב. תוקף משפטי: כל מכירת קרקע במדינת ישראל צריכה להירשם בטאבו, ולולא כן אין לה תוקף משפטי (חוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969, סעיף 7). מכירת קרקעות בהיתר מכירה אינה נרשמת בטאבו, ולכן מבחינת חוקי המדינה היא חסרת משמעות. החזון איש (בבא קמא י’, ט) סובר שכדי שמכירת הקרקע תחול מבחינה הלכתית, היא צריכה להיות תקפה גם מבחינה משפטית, וכיוון שאין רישום בטאבו הקרקע עדיין נחשבת של ישראל, ולכן המכירה לא חלה.

אולם דברים אלו אינם פשוטים. ראשית, ישנם פוסקים רבים שסוברים שאין צורך בחלות משפטית של המכירה כדי שתהיה לה חלות הלכתית (כך כותב למשל שו”ת דברי חיים (או”ח, ח”ב, סימן ל”ז) ביחס למכירת חמץ). שנית, גם אם באופן עקרוני דבר זה עלול להיות בעייתי, הרי שכיום בעיה זו נפתרה, מפני שבחוק עסקאות במקרקעין יש כיום חריג שקובע שמכירת קרקע בהיתר מכירה יש לה תוקף חוקי גם ללא רישום בטאבו.

ג. גמירות דעת: כדי שמכירת השדה לגוי תועיל יש צורך שהמוכר היהודי יגמור בדעתו למכור את השדה. אולם במקרים רבים ישנו חשש חקלאים אינם מתכוונים ברצינות למכור את שדותיהם לנכרי, גם אם ישלם עבורם כסף מלא. הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, י”ג; שו”ת משפט כהן, סימן נ”ח; אגרות הראי”ה, ח”א, סימן שי”ב) מבאר שבאמת אין צורך בגמירות דעת מוחלטת כדי שהמכירה תועיל, ודי בכך שהמוכר מוכן לבצע את העסקה בשביל לא לעבור עבירה או מכל סיבה אחרת שתהא כדי שהמכירה תועיל, גם אם אין לו גמירות דעת מוחלטת ביחס לנתינת הקרקע. פרט לכך, כיוון שהנוסח שעליו חותם החקלאי מהווה ראיה משפטית לכך שמכר את השדה, הרי שגם אם בליבו החקלאי איננו מעוניין בכך – אין זה פוגע במכירה. אדם אינו יכול לחתום על חוזה ולאחר מכן לטעון “לא התכוונתי באמת” (עיינו גם מעדני ארץ, קונטרס מילי דאבא, עמ’ 283).

היתר המכירה בימינו

לאורך הדורות תלו הפוסקים את השימוש בהיתר המכירה בכך שללא היתר זה לא הייתה אפשרות קיום לחקלאים בארץ. זאת מחשש לדעות האוסרות, ומשום שההיתר למכור את הקרקע למרות איסור “לא תחנם” מבוסס גם על כך שהמכירה מסייעת ליישוב היהודי בארץ.

גם בימינו היתר המכירה עשוי להיות חיוני. ראשית, חלק גדול מן החקלאים אינם שומרי תורה ומצוות, ואם לא ייעשה עבורם היתר מכירה הם יעבדו את שדותיהם כרגיל. גם רבים מן הצרכנים אינם שומרי מצוות, וממילא הם ייכשלו באיסור ספיחים ובשימוש לא ראוי בפירות הקדושים בקדושת שביעית. פרט לכך, לטווח ארוך ייתכן שהחקלאות לא תוכל להחזיק מעמד כלל ללא היתר מכירה, והשבתת החקלאות בארץ תפגע לא רק בחקלאי עצמו אלא גם בעובדים שלו ובכל המערכות הסובבות סביב ענף החקלאות. ביטול כללי של היתר מכירה ידרוש תמיכה כספית לא רק בחקלאים אלא גם בכל הסובבים אותם. לכן, גם בהקשר זה יש צורך בהיתר מכירה עד שנמצא פתרון טוב יותר.

זאת ועוד – ויתור מוחלט על החקלאות בארץ ישראל הוא דבר שלא יעלה על הדעת, הן מבחינה רוחנית, כדי שנאכל מפרי הארץ הקדושה ונקיים בהם את המצוות התלויות בארץ (עיינו ב”ח, או”ח ר”ח, ח; אגרות הראי”ה, ח”א, אגרת שי”א; ח”ב, אגרת של”ד), והן מפני שמדינה חייבת חקלאות פנימית כדי להתקיים (כיוון שבמצבים יוצאי דופן, כמו חרם עולמי או מגפת קורונה וכדומה, ללא חקלאות פנימית גורלה של המדינה נחתם). פרט לכך, גם כיום חקלאות היא דרך משמעותית מאוד להיאחזות בקרקעות. אדמות רבות נתפסות באמצעות חקלאות על ידי הערבים, וכך הקרקע הופכת להיות שלהם.

לאור זאת נראה שגם בימינו אנו נצרכים להפעיל את היתר המכירה, וכך לשמור ולחזק את החקלאות היהודית בארץ ישראל. כמו כן, אין כל ספק שהיתר המכירה מבוסס ומועיל מבחינה הלכתית, והוא מאפשר לעשות בקרקע מלאכות דרבנן (ומלאכות דאורייתא על ידי גוי), וברור גם שניתן לאכול מגידולי היתר מכירה (גם ירקות).

עם זאת, כפי שכתב הרב קוק, צריכים אנו לחפש כל העת פתרונות מהודרים יותר מאשר היתר המכירה, משום שבסופו של דבר היתר המכירה הוא ביטול של מצוות השמיטה (ולכן מסתבר שלעתיד לבוא לא ישתמשו בהיתר זה), ואילו פתרון כדוגמת אוצר בית דין מהווה קיום של מצוות השמיטה (ואולי אף ישמש כבסיס גם לעתיד לבוא, בזמן הגאולה השלמה), גם אם לא בצורה המלאה ביותר.