שניים ממעשי החסד של אבותינו המפורשים בתורה הם הכנסת אורחים. הכנסת אורחים אחת, שמופיעה בתורה בצורה מאוד מפורטת, היא זו של אברהם אבינו (בתחילת פרשת וירא). הכנסת אורחים שנייה היא של רבקה, שפגשה את עבדו של אברהם ודאגה להשקות אותו ואת גמליו ולאחר מכן הזמינה אותו להתארח בביתם (בראשית כ”ד, כה): “ותאמר אליו, גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון”.
משני מעשי החסד הללו של הכנסת האורחים, נוצר ההמשך של עם ישראל – הבשורה על הולדת יצחק נאמרה בעקבות הכנסת האורחים של אברהם, והנישואין של יצחק לרבקה יצאו לפועל בעקבות הכנסת האורחים של רבקה.
ניתן ללמוד מכאן באופן ברור על מעלתה הגדולה של מצוות הכנסת אורחים ועל השכר הגדול שהקב”ה מזמן למי שמקיים מצווה זו (חפץ חיים, אהבת חסד, ח”ג פרק א).
מיהו אורח?
באופן פשוט המטרה של המצווה היא לדאוג למחסורו של אדם שאין לו היכן להיות או שאין לו מה לאכול. לכן, רק כאשר עומד בפנינו אדם שאין לו היכן לאכול או לישון, ואנו מכניסים אותו לביתנו – אנחנו מקיימים בכך מצוות הכנסת אורחים. וכך כותב הרמ”א (או”ח של”ג, א):
ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו… אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים.
אולם רבי חיים בן בצלאל, אחי המהר”ל מפראג (ספר החיים, פרנסה וכלכלה, פרק ג’), כותב שגם כאשר אנחנו מארחים בביתנו חבר שיש לו היכן לאכול או לישון – הרי הוא נחשב “אורח”:
וראוי לאדם לקרב שכיניו ומיודעיו, אפילו הן עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצוות הכנסת האורחים שמנו חכמים זכרונם לברכה.
וכך עולה מדברי כמה פוסקים (ראו ערוך השולחן, או”ח קס”ח, ח). לכן, כאשר אנחנו מארחים בביתנו חבר או משפחה שיש להם איפה להיות או מה לאכול – אנחנו מקיימים בכך מצוות הכנסת אורחים, מפני שאנחנו פותחים את ביתנו לאורח ונותנים לו משלנו, ובכך גומלים איתו חסד.
ואמנם יש מעלה גדולה ומיוחדת לעזור למי שאין לו, אך בוודאי גם כאשר אנחנו נותנים למי שיש לו אפשרות להסתדר לבד – יש בכך חסד, מפני שכפי שהסברנו לעיל, כאשר אנחנו נותנים לאחר אנחנו מפתחים בתוכנו מידות טובות, מתחברים לאחרים ומוסיפים טוב בעולם. וכך כותב החפץ חיים (אהבת חסד, ח”ג, פרק א):
ודע עוד דמצוות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים… ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם, היא מצווה. וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקיים בזה גם מצוות צדקה.
לאור זאת, לכל אחד מאיתנו יש הזדמנויות רבות לקיים את מצוות הכנסת אורחים, בין אם באופן אישי, כאשר אנחנו מזמינים חבר להתארח אצלנו, ובין אם באופן משפחתי, כאשר המשפחה מזמינה משפחה אחרת לסעודת שבת. במקרים אלו בדרך כלל יש לחבר האורח או למשפחה המתארחת בית להיות בו ואוכל לאכול, ובכל זאת – כאשר אנחנו פותחים את ביתנו לאחרים, אנחנו מקיימים בכך גמילות חסדים והכנסת אורחים.
סבר פנים יפות
הזכרנו בעבר את דברי הרמב”ם, שהעיקר בעשיית חסד הוא הנתינה בסבר פנים יפות. גם במצוות הכנסת אורחים יש משמעות רבה לאירוח בסבר פנים יפות. עלינו לתת לאורח לא רק את מה שהוא צריך מבחינה טכנית, אלא גם לעשות זאת באופן שייתן לאורח את התחושה שהוא רצוי, הן בשפת הגוף שלנו, הן בדיבור והן במעשה. וכך כותב רבי יצחק אבוהב, בעל מנורת המאור (נר שלישי, כלל ז, ח”א פ”א):
וכשיבואו לביתו יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לחם לאכול, כי אולי העני רעב ומתבייש לשאול, על כן צריך ליתן לו מיד לחמו ומימיו בפנים מאירות. ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יסירנה בפניהם וינחמם בדבריו ובזה יהיה להם למשיב נפש.
כאשר צרכיו של האורח הם שעומדים בפנינו, עלינו לעיתים לוותר על דברים שחשובים לנו – לטובת האורח. לדוגמה, כאשר בא אלינו חבר לישון, ראוי שניתן לו את המיטה הנוחה ביותר, גם אם בדרך כלל זו המיטה שלנו (מנורת המאור שם; אהבת חסד שם).
לפעמים הוויתור הוא בכך שאנחנו משנים את לוח הזמנים הרגיל שלנו לטובת האורחים. לכן, אם לדוגמה אנחנו מארחים משפחה לשבת, עלינו להזדרז ולהתחיל את הארוחה ולא לגרום לאורחים להמתין כשהם רעבים (משנה ברורה רע”א, ס”ק א). ומסופר על החפץ חיים, שכאשר היו מתארחים אצלו עניים בליל שבת, הוא היה מדלג על “שלום עליכם” ומקדש מיד כשחזר מבית הכנסת (והיה משלים את השירים בתוך הסעודה), כדי שהעניים לא יצטרכו להמתין עד שיאכלו! כשם שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה – כך גם המלאכים יכולים להמתין עד לאחר שהאורחים העניים יאכלו (החפץ חיים, חייו ופעלו, ח”ג, עמ’ תתקנד-תתקנה).
תשומת לב
ולסיום – עוד נקודה שלמדנו מאברהם. אברהם מתכונן ומכין אוכל מיוחד לאורחים: “ויקח בן בקר רך וטוב… ויקח חמאה וחלב…”. חז”ל אף לימדונו שאברהם שחט שלושה פרים כדי להאכילם בשלושה לשונות בחרדל (רש”י שם). אברהם אבינו היה בוודאי רחוק מתאוות חומריות שכאלו, ובוודאי שלא היה אוכל ארוחות תאווה שכאלו. אולם אברהם דואג לאורחים לא לפי אמות המידה שלו, אלא לפי אמות המידה של אורחיו! הכנסת אורחים איננה רק בית, איננה רק נתינה. הכנסת אורחים פירושה תשומת לב אמיתית לצרכים המיוחדים של האורחים שלנו: האם חפצים הם בשקט או בתשומת לב מתמדת? האם חפצים הם באוכל רגיל או במיני מתיקה? שאלות אלו ואחרות אמורות להטריד אותנו כשאנו דואגים לאורח, טרדה שיש בה שמחה והתרגשות, מתוך הבנה שבדרך זו מקיימים אנו את רצון הבורא יתברך ומרבים גילוי שכינה בעולם.