שו”ת תרומת הדשן (ל”ז) עוסק בשאלה מה דינו של אדם שמסופק אם ספר – האם בשאר הלילות הוא יכול לספור בברכה? תרומת הדשן מכריע שבמקרה זה אפשר להמשיך ולספור בשאר הלילות בברכה, וכך פוסק השולחן ערוך (תפ”ט, ח):
אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה.
מדוע יספור בברכה?
מה טעם הדבר? הרי להלכה אדם ששכח לספור ספירת העומר יום אחד אינו יכול להמשיך ולברך!
הפרי חדש (שם) מבאר שטעם הדבר הוא ספק ספיקא. יש כלל בהלכה שאם יש שני ספקות באשר למקרה מסוים, אזי אף שבכל אחד מהספקות בפני עצמו אנו מחמירים, כשהם מצטרפים ביחד אנו מקלים. במקרה שלנו יש שני ספקות:
- ספק במציאות – ייתכן שהאדם ספר ספירת העומר וייתכן שלא ספר.
- ספק בקביעת ההלכה – גם אם האדם שכח לספור ספירת העומר, לדעת רוב הראשונים הוא יכול להמשיך ולברך (אף שבדרך כלל אין אנו פוסקים כך).
כיוון שכעת מצטרפים שני הספקות, ניתן להמשיך ולספור בברכה (וכך כתב המשנה ברורה, ס”ק לח).
אולם שו”ת כתב סופר (יו”ד ח”ב, סוף סי’ קפ”א) ביאר דין זה באופן אחר:
כיוון דרוב הפוסקים סבירא ליה דמברך, רק דנהגו להחמיר כדעת הבה”ג, כל שיש עוד צד וסברא סמכינן על רוב הדיעות לברך בשארי לילות.
כלומר, מעיקר הדין אנו פוסקים כדעת התוספות שגם מי שדילג על ספירת יום אחד ממשיך לספור בשאר הלילות, ורק משום ‘ספק ברכות להקל’ אין מברכים (כי ניתן לקיים את המצווה גם ללא ברכה). לכן, די בספק קל נוסף כדי להתיר לספור בברכה.
רב או חזן ששכחו לספור
ליסוד זה השלכות הלכתיות נוספות. למשל, רב ששכח לספור יום אחד, והוא רגיל לספור בכל ערב בפני הציבור – האם ימנה אחר לספור במקומו, דבר שעלול לגרום לו לביזיון? לכאורה, לפי סברת הכתב סופר, כיוון שניתן לצרף כאן שיקולים נוספים לברך, יש להתיר לרב להמשיך ולספור בברכה (במקרה זה יש תרתי לקולא: כבוד הבריות וכבוד תלמידי חכמים ותורתם).
יש שהציעו שהרב יבקש מאדם אחד שלא יברך והרב יוציאנו בברכתו, וכך לא יבחינו בזה הציבור. אולם יש שחלקו על כך, כי לשיטת בה”ג הרב כלל אינו מחויב כעת בספירת העומר, ולכן אינו יכול להוציא את האחר ידי חובה (עיינו פרי חדש תפ”ט, ח ד”ה נשאלתי).
למעשה הכריע שו”ת שבט הלוי (ח”ג, סי’ צ”ו אות א; ח”ד, סי’ קנ”ז) שכיוון שלדעת הרבה ראשונים יכול להמשיך ולספור בברכה, אזי אף שבדרך כלל יש לנהוג כפסק השולחן ערוך ולא לברך, במקרה כזה יכול לברך.
ומסתבר שמטעם זה שיש מקום להקל גם לגבי שליח הציבור, שיכול לברך בקול אף אם הפסיד ספירת אחד מן הימים, מצד כבוד הבריות (אף שבמקרה זה השיקול של כבוד התורה אינו קיים).
סיכום
מי ששכח לספור באחד מימי הספירה (לילה ויום) – ממשיך לספור בשאר הלילות בלא ברכה. אם נזכר ביום סופר בלא ברכה, ובשאר הלילות ממשיך לספור בברכה. מי שמסתפק אם ביום מסוים ספר או לא – ממשיך לספור בשאר הלילות בברכה.
יש נוהגים לספור בכל יום את ספירת העומר גם ביום (כמובן ללא ברכה), כדי שגם במקרה שישכחו לספור בלילה יוכלו להמשיך לספור בשאר הלילות בברכה (כף החיים ס”ק פ). ובבתי כנסת רבים מקובל שאחר תפילת שחרית החזן אומר בקול את ספירת העומר, וטוב לנהוג מנהג זה.
לזכור לספור!
אמנם להלכה נפסק, כאמור, שהמסופק אם החסיר יום בספירה ימשיך לספור את שאר הלילות בברכה, אולם עלינו להתאמץ ולזכור לספור ספירת העומר. כיום ניתן בקלות ליצור תזכורות שונות בטלפון הנייד וכדומה, או לחילופין לכתוב פתקי תזכורת בבית, להזכיר זה לזה וכדומה. דבר זה חשוב בעיקר לנשים שאינן מתפללות במניין ועשויות לשכוח את הספירה.
ספירת העומר צריכה ללוות אותנו במשך כל הימים שבין פסח לשבועות. אין זו רק ספירה בעלמא, אלא חלק מתהליך של הכנה לקראת מתן תורה! דוגמה לכך מצויה במנהג שכאשר אדם כותב תאריך בספירת העומר, הוא מציין את היום לספירה. יש הכותבים: “כך וכך למ”טמונים” (מ”טמונים = מ”ט מונים. כלומר, מ”ט ימי הספירה. השם רומז גם ל’מטמונים’, התורה שאנו עתידים לקבל בחג השבועות). דוגמה זו צריכה ללמד אותנו שספירת העומר והתהליך שבין פסח לשבועות צריכים ללוות אותנו במשך כל שעות היום. כך לא נגיע למצב שנשכח לספור ספירת העומר.
