הפסקה בתפילה לצורך שמירה על כללי הקורונה

שאלה

שלום הרב, באמצע תפילת שמונה עשרה נעמד לידי אדם במרחק קטן מאוד (פחות ממטר). הוא אמנם עם מסכה אך לא מקפיד על המרחק הנדרש. האם מותר לי להפסיק את התפילה ולזוז או שמא “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”?

תשובה

המשנה במסכת ברכות (ל:) מלמדת אותנו שאין להפסיק בתפילת עמידה לשום דבר:

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

אולם הגמרא (לב:, לג.) מסייגת דין זה למקרים שבהם אין סכנת נפשות, ואם יש סכנת נפשות (לדוגמה, יש חשש שהמלך יפגע בו, או שהחיה הכרוכה על עקבו היא חיה ארסית) – יפסיק את תפילתו. וכך פוסק השולחן ערוך (או”ח ק”ד, א). לפי זה לכאורה במקרה שלנו מותר להפסיק מדין פיקוח נפש.

האם הליכה קצרה נחשבת הפסק?

לדעת רבנו יונה (ברכות כא. באלפס ד”ה ואפילו), אם נחש (לא ארסי) כרוך על עקבו אמנם אסור להפסיק, אך מותר לאדם לזוז ממקומו כדי להסיר את הנחש, משום שהליכה אינה הפסק:

ואף על פי שאין לו להפסיק ולדבר, אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו (=את הנחש) מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום.

וכך פוסק גם הרמ”א (שם, ג). אולם מפסיקת השולחן ערוך (שם, ב) נראה שהליכה נחשבת הפסק, משום שהוא כותב שכאשר אין סכנת נפשות אין למתפלל לזוז ממקומו:

היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו – יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפלה.

האם רבנו יונה והרמ”א חולקים עם השולחן ערוך (עיינו ט”ז ס”ק א)? לדעת הגר”א (עיינו ביאור הלכה שם, ג ד”ה לא יפסיק) אכן יש מחלוקת אם הליכה לצורך התפילה נחשבת הפסק: לדעת רבנו יונה והרמ”א הליכה לצורך התפילה לא נחשבת הפסק, ולדעת השולחן ערוך הליכה נחשבת הפסק.

אולם המגן אברהם (ס”ק ג) כותב שהשולחן ערוך עוסק בהליכה שלא לצורך התפילה, שלכל הדעות נחשבת הפסק, ואילו רבנו יונה והרמ”א עוסקים בהליכה לצורך התפילה (שהרי מטרת ההליכה היא להסיר את הנחש על מנת להתרכז בתפילה), שלכל הדעות אינה הפסק.

מה ההבדל בין הליכה לצורך להליכה שלא לצורך? מדברי ערוך השולחן (שם, ה) נראה שעקרונית גם הליכה נחשבת הפסק, אלא שזהו הפסק קל יותר מדיבור, ולכן התירו אותו לא רק במקרה של סכנת נפשות אלא גם כאשר יש רק חשש סכנה רחוק (כגון בנחש שאינו ארסי). לפי זה קשה ללמוד מכאן למציאות של טירדות אחרות, אך בהחלט ניתן ללמוד מכאן לנידון של שאלתנו, שיש בו חשש סכנה מעט רחוק (לכל הפחות לאדם הפרטי).

אולם מלשון רבנו יונה נראה שאדרבה, הליכה אינה הפסק – “שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום”. לכן נראה להסביר, שהליכה לצורך שונה לחלוטין מהליכה שלא לצורך. הליכה שלא לצורך היא באמת הפסק, כמו דיבור, אולם הליכה לצורך כלל לא נחשבת הפסק כיוון שמטרתה היא לסייע לתפילה וממילא היא כלל לא מפסיקה.[1] וכך נראה מלשון המשנה ברורה (ס”ק י):

על ידי הליכה מותר (להפסיק), שהליכה לא נקרא הפסק, ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה, אבל שלא לצורך מקרי הליכה גם כן קצת הפסק, וכמו שפסק המחבר.

למעשה פוסק המשנה ברורה (שם; וביאור הלכה שם) כדעת המגן אברהם, שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המקילים וסוברים שהליכה אינה נחשבת הפסק.[2]

טִרדה

ישנם מקרים שבהם התירו הפוסקים מעשה קל או הילוך קצר לצורך התפילה כאשר המטרה היא לסלק גורם שמטריד את המתפלל ומפריע לו בתפילתו. כך לדוגמה הברכי יוסף (ס”ק א-ג) כותב שאם יש תינוק שמפריע לאדם להתפלל, מותר לאדם להתרחק תוך כדי התפילה כדי שהתינוק לא יפריע לו. בדומה, השערי תשובה (ס”ק א) כותב שמותר לרב לרמוז לחזן להתחיל בחזרת הש”ץ אם איננו רוצה שימתינו לו (כאשר ההמתנה מקשה על הרב בריכוז בתפילה). המשנה ברורה (צ”ו, ס”ק ז) מתיר לאדם להרים ספר שנפל אם הדבר מקשה עליו להמשיך ולכוון בתפילה.

כמובן שבכל מצב שצריך לבדוק אם הטירדה אכן מפריעה, אך אם באמת זו טירדה משמעותית שמונעת מהאדם לחוש שהוא עומד לפני ה’ (עיינו תשובות והנהגות, ח”ג, סימן ל”ה) – מותר למתפלל לזוז למקום אחר באמצע התפילה.

הלכה למעשה

נחזור כעת לשאלתנו, העוסקת במי שמתפלל שמונה עשרה ונעמד לידו אדם במרחק קטן מאוד. לאור מה שלמנו עולה שיש שלוש סיבות להתיר למתפלל לזוז ממקומו:

• כאשר יש חשש פיקוח נפש מותר לזוז באמצע התפילה (והדין ש”אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק” נאמר כאשר אין פיקוח נפש).
• ייתכן שהליכה קצרה לצורך התפילה אינה מהווה הפסק (גם כשאין פיקוח נפש).
• כאשר אדם טרוד, הרי שההליכה הוא צורך התפילה וממילא היא מותרת. במקרה שלנו, אם העובדה שיש אדם אחר שעומד סמוך מאוד אליו מטרידה אותו ומקשה עליו לכוון, הרי שגם זו סיבה להתיר.

לכן למעשה חובה להקפיד גם בשעת התפילה להתרחק שני מטרים אחד מהשני, וכמובן לחבוש מסכה. אין להתפלל במקום שלא מקפידים על כך ועומדים בצפיפות וכדומה, ויש להעדיף תפילה ביחידות. אדם שהתחיל להתפלל ובסמוך לו נעמד אדם, יכול להתרחק גם באמצע שמונה עשרה.[3]

לצערנו אנו נמצאים כעת בתקופה של הסתגרות מחודשת. מציאות זו מצריכה כל אחד מאיתנו למשנה זהירות. פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ודוחה גם תפילה, ובוודאי שכאשר אדם מסכן מישהו אחר יש בכך גם פגיעה של בין אדם לחברו (אפילו אם חברו רק יחלה קלות).

מצד אחד, צריכים להשתדל להתפלל במניין, אולם מצד שני עלינו להקפיד היטב על הכללים של משרד הבריאות ולשמור את כל ההנחיות על מנת למנוע את הפצת המחלה ולא לפגוע באחרים.

ברכת ה’ עליכם,

הרב יוסף צבי רימון

יו”ר עמותת סולמות

ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב

רבה של אלון שבות דרום

[1] מטעם זה ציין המשנה ברורה (ס”ק ז) לעיין בהלכה שאם אדם עומד להתפלל, וסמוך לו יש תינוק שעשה את צרכיו, מותר לזוז לצדדים כדי להתרחק ואין בזה הפסק (שולחן ערוך צ’, כז). גם כאן הסיבה שהיא הליכה לצורך התפילה אינה נחשבת הפסק: “שאני הכא שהוא צורך תפילה” (משנה ברורה שם).

[2] בגמרא ובפוסקים מוזכר פתרון נוסף במקרה שיש גורם שמפריע לתפילה, והוא לקצר את התפילה ולומר רק את תחילתה כל ברכה וסופה (שולחן ערוך ק”ד, א). לדעת הב”ח (אות ב) פיתרון זה עדיף על פני הליכה באמצע התפילה, אולם הפרי מגדים (א”א ס”ק ב) כותב שכיוון שהליכה לצורך התפילה אינה הפסק מסתבר שפיתרון זה עדיף. ונראה שכך יש לנהוג למעשה (עיינו משנה ברורה ס”ק ד), בעיקר מפני שהפיתרון של קיצור התפילה עלול לגרום דווקא סירבול ואריכות כיוון שיש בכך שינוי משמעותי מהנוסח שאנחנו רגילים אליו.

[3] לעיתים ניתן להמשיך להתפלל גם כשיש חריגה קטנה המקובלת בציבור, שאין בה סכנה אובייקטיבית, מדין שומר פתאים ה’, והדבר משתנה בהתאם למציאות.