הפקרת הפירות

הפקעת המלך או הפקעת האדם?

נאמר בתורה: “והשביעית תשמטנה ונטשתה” (שמות כג,יא), ומכאן למדנו על החובה להפקיר את פירות השדה בשנה השביעית. באופן עקרוני, כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית מופקרים, והם נשארים הפקר גם בשנה השמינית (רמב”ם ז,יח; חזון איש ג,כג). בתחילת שנת השמיטה הפירות אינם מופקרים, שכן הם אינם קדושים בקדושת שביעית.

בעל מנחת חינוך (מצווה פד) מתלבט במהותה של הפקרה זו:

ואני מסופק אי המצווה אקרקפתא דגברא הוא (האם המצווה היא על האדם), דרחמנא ציווהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר… או דילמא (או שמא) הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא (הפקעת המלך), שהוא ממילא הפקר.

במבט ראשון נראה שהאפשרות הראשונה מחדירה טוב יותר את המסר של השמיטה ללב האדם, שכן הוא נדרש לבצע את ההפקר במו ידיו. מאידך, מעשה ההפקרה דווקא עשוי להעניק לאדם תחושת בעלות, שהרי רק בעלים יכול להפקיר, ואילו קבלה פאסיבית של הפקרת המלך מפנימה טוב יותר את הרעיון של “כי לי הארץ”.

פירות שלא הופקרו

הנפקא מינא העיקרית היא במקרה של אדם שלא הפקיר את פירותיו – האם מותר לאכול מן הפירות ללא רשותו? אם חובת ההפקרה מוטלת על האדם אזי הפירות אינם מופקרים, וממילא אדם אחר לא יכול לקחת אותם. אולם, אם ההפקרה מתרחשת מאליה אזי הפירות מופקרים בין אם הבעלים ירצה בכך ובין אם לאו, וכל אדם יוכל לקחת אותם אפילו ללא דעת הבעלים.

במחלוקת זו נחלקו כנראה הבית יוסף והמבי”ט. הבית יוסף הבין שההפקרה היא של האדם (ואם לא הפקיר הפירות אינם מופקרים), ואילו המבי”ט הבין שזו הפקעת המלך, ובכל מקרה הפירות מופקרים.

החובה להפקיר בפה

האם יש חובה על הבעלים להפקיר את פירותיו בפה? לדעת המבי”ט לכאורה אין בכך צורך, שהרי הפירות מופקרים מאליהם והאדם רק צריך לאפשר את הגישה אליהם. לפי הבית יוסף האדם צריך לבצע פעולת הפקר, ולכן יתכן שצריך להפקיר בפה.

מדברי הרמב”ם (ספר המצוות עשה קלד) עולה גישה מורכבת יותר:

שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, והפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם.

מחד – יש מצווה על האדם להפקיר את פירותיו – “שצוונו להפקיר”, אך מאידך, גם התורה הפקירה את הפירות – “והפקיר” ואין ההפקר תלוי במעשי האדם. הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד ג,צ) הבין מדברי הרמב”ם (פ”ד הכ”ד) שצריך לכתחילה להפקיר בפיו, וכך נמסר גם בשם הגרש”ז (דיני שביעית, דגל ירושלים, יד,ג). אמנם פשטות הפוסקים האחרים היא שאין בכך צורך, והדרישה מבעלי השדה היא רק להשאיר את שער השדה פתוח כדי לאפשר לכל הרוצה להיכנס. למעשה, טוב להדר ולהפקיר את הפירות בפה.

כניסה חופשית של זרים לגינה?

האם יש להפקיר רק את פירות השביעית, או גם את הקרקע? מסברה היה מקום לומר, שכדי שהאדם לא יראה שהוא הבעלים על הארץ, חובת ההפקרה מתייחסת הן לקרקע והן לפירות. אולם מן הפסוקים עצמם עולה, שחובת ההפקרה קיימת רק בהקשר של אכילת פירות: “והשביעית תשמטנה ונטשתה – ואכלו אביוני עמך”.

במשנה בנדרים (מב,א) נאמר שלמודר הנאה מחבירו (היינו, שאסור לו ליהנות מנכסי חבירו) אסור להיכנס לתוך שדה חבירו אפילו בשנת שמיטה, ומוכח שהקרקע נחשבת בחזקת בעליה ולא כהפקר. אמנם בגמרא שם (מב,ב) מבואר שגם הקרקע הופקרה לעניין ההיתר להיכנס לתוכה לשם קטיפת פירות: “ארעא נמי אפקרה”. ודווקא לעניין שימוש שאיננו קשור לקטיף היא נשארת בחזקת בעליה. וכך כתבו התוס’ והרא”ש (שם): “לצורך אכילה אפקריה רחמנא, שלא לצורך אכילה לא”.

מלשון הרמב”ם משמע שחייבים להשאיר את שער השדה פתוח, וכך אכן יש לנהוג כשהדבר אפשרי. במקרים רבים השארת שער פתוח עשויה להביא לכך שייכנסו אנשים שיזיקו לרכושו של בעל השדה. בשם החזון איש הוצע שבמקום צורך יהיה מותר לנעול את השער ולהשאיר שלט המורה היכן ניתן לקבל מפתח (דרך אמונה ד, כד ס”ק רצז; שם ז, יח, בה”ל ד”ה ועד; משפטי ארץ י, הערה 9).

ללא רשות?

נחלקו הפוסקים האם צריך לבקש את רשות בעל הפירות לפני לקיחתם. יש שהקלו בדבר (כך נראה מדברי החזון איש), אולם, הרב קוק (שבת הארץ ו,א) פסק כדעת הראב”ד, שיש לבקש רשות מבעל השדה כדי לאכול מפירותיו.

למעשה, יש להורות כדעת הרב קוק, בפרט בימינו, בהם כניסה לשדות של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ללא בקשת רשות עשויה לגרום לחילול ה’ גדול. כמו כן, בגינה פרטית – כניסה ללא רשות עשויה לפגוע בצניעות של הגרים בבית, ובשדה חקלאי – יתכן שיש היתר מכירה וממילא הפירות אינם מופקרים. לכן, תמיד צריך רשות או שלט המורה על היתר הקטיף.

לסיכום

כאשר ישנם בגינה/שדה פירות או ירקות הקדושים בקדושת שביעית יש להשאיר את השער פתוח, כדי שיוכל כל אדם להיכנס ולקחת מהפירות. לחילופין, ניתן לשים שלט בכניסה המורה היכן ניתן לקבל מפתח כדי להיכנס ולקחת פירות. אם אין שלט כזה, יש לבקש רשות מהבעלים כדי להיכנס.