הפקרת פירות השביעית

הפקעת המלך או הפקעת האדם?

נאמר בתורה: “והשביעית תשמטנה ונטשתה” (שמות כ”ג, יא), ומכאן שיש חובה להפקיר את פירות השדה בשנה השביעית. באופן עקרוני כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית מופקרים, והם נשארים הפקר גם בשנה השמינית (רמב”ם פ”ז הי”ח; חזון איש ג’, כג). עם זאת, בתחילת שנת השמיטה הפירות אינם מופקרים, משום שהם אינם קדושים בקדושת שביעית.

ניתן להבין את חובת ההפקרה בשתי דרכים (על פי המנחת חינוך, מצווה פ”ד):

• התורה מצווה על האדם לעשות מעשה של הפקרת הפירות.
• התורה קובעת שבשביעית הפירות מופקרים מאליהם – “אפקעתא דמלכא” (הפקעת המלך, כלשון הגמרא בב”מ לט. ועוד), והאדם נדרש רק להתייחס אל פירותיו כאל פירות הפקר.

במבט ראשון נראה שהאפשרות הראשונה מעבירה בצורה טובה יותר את המסר של השמיטה ללב האדם, מפני שהוא נדרש לבצע את ההפקר במו ידיו. אך במבט שני נראה שדווקא מעשה ההפקרה עשוי להעניק לאדם תחושה של בעלות, שהרי רק הבעלים יכול להפקיר את הפירות, ואילו קבלה פאסיבית של ההפקר שנוצר על ידי הקב”ה מפנימה טוב יותר את הרעיון של “כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי”.

במחלוקת זו נחלקו כנראה הבית יוסף והמבי”ט. הבית יוסף (שו”ת אבקת רוכל, סימן כ”ד) הבין שההפקרה היא של האדם (ואם לא הפקיר הפירות אינם מופקרים), ואילו המבי”ט (שו”ת המבי”ט, ח”א, סימן י”א) הבין שזו הפקעת המלך, ובכל מקרה הפירות מופקרים.

פירות שלא הופקרו

הנפקא מינה העיקרית בין שתי האפשרויות קיימת כאשר אדם לא הפקיר את פירותיו – האם מותר לאכול מן הפירות ללא רשותו? אם חובת ההפקרה מוטלת על האדם אזי הפירות אינם מופקרים, וממילא אדם אחר לא יכול לקחת אותם. אך אם ההפקרה מתרחשת מאליה אזי הפירות מופקרים בין אם הבעלים ירצה בכך ובין אם לאו, וכל אדם יוכל לקחת אותם אפילו ללא דעת הבעלים.

החובה להפקיר בפה

השלכה נוספת שתיתכן לחקירתנו היא בשאלה: האם יש חובה על הבעלים להפקיר את פירותיו בפה? לדעת המבי”ט לכאורה אין בכך צורך, שהרי הפירות מופקרים מאליהם והאדם צריך רק לאפשר את הגישה לשדה לכל המבקשים לעשות זאת. לעומת זאת לפי הבית יוסף, האדם צריך לבצע פעולת הפקר, ולכן ייתכן שצריך להפקיר בפה.

מדברי הרמב”ם (ספר המצוות, עשה קל”ד) עולה גישה מורכבת יותר:

שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, והפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם.

לדברי הרמב”ם יש מצד אחד מצווה על האדם להפקיר את פירותיו – “שצוונו להפקיר”, אך מצד שני גם התורה הפקירה את הפירות – “והפקיר”, וההפקר לא תלוי במעשי האדם. כך כותב גם הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד, ח”ג, סימן צ’), ולדעתו יש מצווה לכתחילה להפקיר את הפירות בפה, וכך נמסר גם בשם הגרש”ז אויערבך (דיני שביעית, דגל ירושלים, י”ד, ג). אך מסתימת שאר הפוסקים עולה שאין בכך צורך, והדרישה מבעלי השדה היא רק להשאיר את שער השדה פתוח כדי לאפשר לכל הרוצה להיכנס.

כניסה חופשית של זרים לגינה?

האם יש להפקיר רק את פירות השביעית, או גם את הקרקע? מסברה היה מקום לומר, שחובת ההפקרה מתייחסת הן לקרקע והן לפירות, כדי שהאדם לא יראה שהוא הבעלים על הארץ. אולם מן הפסוקים עצמם עולה שחובת ההפקרה נאמרה רק בהקשר של אכילת פירות: “והשביעית תשמטנה ונטשתה – ואכלו אביוני עמך”.

במשנה בנדרים (מב.) נאמר שלמודר הנאה מחברו (דהיינו אדם שאסור לו ליהנות מנכסי חברו) אסור להיכנס לתוך שדה חברו אפילו בשנת שמיטה. מכאן מוכח שהקרקע נחשבת בחזקת בעליה ולא כהפקר. אולם בגמרא שם (מב:) מבואר שגם הקרקע הופקרה לעניין ההיתר להיכנס לתוכה לשם קטיפת פירות: “ארעא נמי אפקרה”, ודווקא לעניין שימוש שלא קשור לקטיף היא נשארת בחזקת בעליה. וכך כותבים התוספות והרא”ש (שם).

מלשון הרמב”ם (פ”ד הכ”ד) משמע שחייבים להשאיר את שער השדה פתוח. אך במקרים רבים השארת שער פתוח עשויה להביא לכך שייכנסו אנשים שיזיקו לרכושו של בעל השדה. לכן הוצע בשם החזון איש (דרך אמונה פ”ד הכ”ד, ס”ק רצז; פ”ז הי”ח, בה”ל ד”ה ועד; משפטי ארץ י’, הערה 9), שבמקום צורך מותר לנעול את השער ולהשאיר שלט המורה היכן ניתן לקבל מפתח.

ללא רשות?

נחלקו הפוסקים האם צריך לבקש את רשות בעל הפירות לפני לקיחתם. יש שהקלו בדבר (כך נראה מדברי החזון איש), אולם הרב קוק (שבת הארץ פ”ו הט”ו) פוסק כדעת הראב”ד, שיש לבקש רשות מבעל השדה כדי לאכול מפירותיו, וכן דעת הגרש”ז אויערבך (הובא בדיני שביעית השלם י”ד, ח), שכך ראוי לנהוג.

למעשה יש להורות כדעת הרב קוק, ובפרט בימינו, שיש חשש מפני גנבים, ובנוסף כניסה לשדות של אנשים ללא בקשת רשות עשויה לגרום לחילול השם גדול. כמו כן, בגינה פרטית – כניסה ללא רשות עלולה לפגוע בצנעת הפרט של הגרים בבית, ובשדה חקלאי – ייתכן שיש היתר מכירה וממילא הפירות אינם מופקרים. לכן תמיד צריך לבקש רשות או למצוא שלט המורה על היתר הקטיף (ויש בכך גם דרך ארץ).

לסיכום

כאשר ישנם בגינה/שדה פירות או ירקות הקדושים בקדושת שביעית יש להשאיר את שער השדה או הגינה פתוח בשמיטה כדי שכל אדם יוכל להיכנס ולקחת מהפירות. לחילופין, ניתן לשים שלט בכניסה המורה היכן ניתן לקבל מפתח כדי להיכנס ולקחת פירות. אם אין שלט כזה, יש לבקש רשות מהבעלים כדי להיכנס לקטוף פירות, על מנת שלא נתרגל להיכנס לשדה או לגינה פרטית ללא רשות גם בשנים הבאות.