השמיטה והשבת

בחריש ובקציר תשבות

בפרשת כי תשא אומרת התורה (שמות ל”ד, כא):

שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִיש וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת.

חציו הראשון של הפסוק עוסק בוודאי בשבת, אולם, באופן מפתיע, התנאים נחלקו אם חציו השני של הפסוק עוסק אף הוא בשבת או דווקא בשנת השמיטה. לדעת רבי ישמעאל (ראש השנה ט.; מועד קטן ג:) גם החצי השני של הפסוק עוסק בשבת, והוא בא ללמד שקצירת העומר דוחה את השבת, אך לדעת רבי עקיבא (שם) החצי השני של הפסוק עוסק בשביעית ומלמד על דין תוספת שביעית וכן על איסור חרישה בשביעית.

יש מקום לדון בהרחבה מדוע סובר רבי עקיבא שחציו השני של הפסוק עוסק במצוות השמיטה ולא בשבת, בניגוד לכאורה לפשטי הפסוקים (ראו שמיטה – הלכה ממקורה, עמ’ 495), אך גם לאחר שנבין מדוע סובר כך רבי עקיבא, עלינו להבין: מדוע התורה מתייחסת לשמיטה בסגנון שמתאים לשבת, ומדוע היא כותבת חצי פסוק שמתייחס לשבת וחצי פסוק שמתייחס לשמיטה?

הקשר בין השמיטה והשבת

נראה שהסבר הדברים נעוץ בכך שיש קשר מהותי בין שבת הימים ושבת השנים, ועליו באה התורה לרמוז.

ישנן הקבלות מפתיעות בין השבת לשמיטה. הבולטות שבהן הן היום השביעי לעומת השנה השביעית, שביתה ממלאכה לעומת שביתה מעבודת הקרקע, והמושג “שבת לה'” המשותף לשתי המצוות (ולא מופיע באף מצוות שביתה אחרת!). פרט לכך ישנן הקבלות נוספות:

השבת בשנת השמיטה

השבת קיימת בכל השנים וקיימת גם בשנת השמיטה. אולם דומה שהשבתות שבשנת השמיטה מיוחדות יותר ומרוממות יותר, כיוון שהן באות בתוך מסגרת כללית של שמיטה, שאף בה ישנם יסודות מרכזיים של השבת. נביא לכך שתי דוגמאות:

• דאגה לחלשים: האבן עזרא (שמות כ”ג, יב) מסביר מדוע נזכרת השבת מיד לאחר מצוות השמיטה בפרשת משפטים:

ששת – גם הזכיר זה בעבור וינפש בן אמתך. והגר אשר בשעריך – שהוא עני ושכיר לך.

ומבאר האברבנאל (שם):

והביא אחר זה מצוות השבת, שידמה לה… כאשר הוא בשביתת הארץ, וכמו שבה יאכלו האביונים וחית השדה, ככה ביום השביעי ינוח שורך וחמורך, שלא תעבוד ולא תעמול עימהם וינפש בן אמתך והגר.

• עדות על חידוש העולם: השבת מעידה על מעשה בראשית, על בריאת העולם, ועל היות העולם – עולמו של הקב”ה. גם ביחס לשמיטה נאמר “כי לי הארץ” – האדם לא עובד את האדמה ומפקיר את היבול, וכך הוא מראה שהוא לא הבעלים על הארץ. נמצא שבשתי המצוות הללו יש עדות על כך שהקב”ה ברא את העולם, וכך כותב הרלב”ג (שמות כ”ג, יב):

כוונה אחת להם בחידוש העולם – זה בימים וזה בשנים.

מעבר למציאות הרגילה

בדרך כלל אנשים חושבים ששבת נובעת מחולשה. אין כוח לעבוד כל הזמן ולכן צריך מנוחה. אך האמת היא שהשבת נובעת מנקודה גבוהה ושייכת למציאות א-להית, שאין מקורה בעולם הזה.

השבת זו מציאות ששורשה מעבר למציאות הרגילה של העולם הזה. הקב”ה שבת ביום השביעי אך העולם המשיך לעבוד ומכאן שהשביתה ביום השביעי איננה שייכת למציאות האנושית בעולם הזה.

כך גם השמיטה: שנה שלמה שבה האדם עוצר את שטף החיים, עוצר את הפיתוח והשכלול, ומתרכז בנשמתו, במשפחתו ובאמונתו. שנה שבה האדם עוצר את התחרות ונותן מקום רב יותר לראיית צורכי האחר, לעזרה ולחסד, עוצר את הרכושנות ומפנים בליבו שכל רכוש בעולם – הוא קניינו של הקב”ה. שנה שבה הוא עוצר את השימוש בטבע ומפנים בליבו שיש לשמור על העולם ועל הבריאה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ”ל (הקדמה לשבת הארץ):

היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. “בא שבת באה מנוחה”. מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, “ביום הניח ד’ לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עוּבד בך”, ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות…

את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-להית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף וההתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא.