בפעם הקודמת למדנו על מחלוקת הפוסקים בשאלה מהו זמן הדלקת הנרות לכתחילה – בשקיעה, בצאת הכוכבים, או בין השקיעה לצאת הכוכבים. בפועל, לא תמיד מצליחים להדליק בדיוק בזמן. יש השבים מעבודתם בשעה מאוחרת יותר, ויש היוצאים מביתם לאירועים בשעות הערב לפני זמן ההדלקה. כיצד יש לנהוג במקרים כאלו?
הדלקה מאוחרת כשיחזור לביתו
הגמרא (שבת כא ע”ב) אומרת:
מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.
כלומר, זמן מצוות נר חנוכה הוא “משתשקע חמה” ועד “שתכלה רגל מן השוק”, דהיינו כחצי שעה. הגמרא מציינת שני הסברים להלכה זו:
לפי ההסבר הראשון (“דאי לא אדליק, מדליק”) כוונת הברייתא להגדיר מתי מדליקים נרות, והיא קובעת שאי אפשר להדליק נרות אחרי שתכלה רגל מן השוק (ואין הגדרה כמה זמן הנרות צריכים לדלוק). לעומת זאת לפי ההסבר השני (“אי נמי – לשיעורא”), הברייתא מגדירה מהו משך הזמן שבו הנרות צריכים לדלוק (רש”י ד”ה לשיעורה), אך אין שום קביעה עד מתי צריך להדליק.
כאיזה תירוץ פוסקים?
לדעת רוב הראשונים (תוספות ד”ה דאי לא מדליק, בשם ר”י פורת; רא”ש פ”ב סימן ג’, ועוד), שני הפירושים חולקים זה על זה, ולכן התלבטו הראשונים אם הלכה כפירוש א’ (שזמן ההדלקה מוגבל עד שתכלה רגל מן השוק) או כפירוש ב’ (שאין הגבלה לזמן ההדלקה, וניתן להדליק כל הלילה).
הרמב”ם (פ”ד ה”ה) פוסק כפירוש א’:
שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה אינו מדליק.
לפי זה לכאורה מי שלא הדליק בחצי השעה שאחרי השקיעה (או צאת הכוכבים) – אינו יכול להדליק נר חנוכה.
לעומת זאת מדברי התוספות (שם) והרא”ש (שם; כפי שדייק מדבריו הבית יוסף, תרע”ב, א) עולה שמעיקר הדין הלכה כפירוש ב’, ולכן מי שלא הדליק לפני שכלתה רגל מן השוק יכול בדיעבד להדליק כל הלילה.
מדוע ניתן לאחר את ההדלקה?
גם אם נאמר שהלכה כפירוש א’, עדיין ייתכן שאפשר להדליק נרות מאוחר יותר מאשר בחצי השעה ש”משתשקע החמה”. ראשית, הרשב”א (שבת שם ד”ה והא נמי) כותב שגם לפי פירוש א’ בגמרא, אין כוונת הגמרא לומר שניתן להדליק רק “משתשקע החמה” ועד “שתכלה רגל מן השוק”, אלא גם לאחר זמן זה ניתן להדליק, “אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי”.
בנוסף, הברייתא (שם) קובעת שבשעת הסכנה יוצאים ידי חובה בהדלקה בתוך הבית, באופן שפרסום הנס נעשה רק לבני הבית ולא לבני רשות הרבים. ר”י (בתוספות שם, ובראשונים נוספים) מחדש, שכאשר מדליקים בפנים, אין צורך להקפיד להדליק דווקא בזמן שבו אנשים עדיין מסתובבים בחוץ, וניתן להדליק גם לאחר מכן בשעה שיש היכר לבני הבית, כיוון שיש בכך קיום של פרסומי ניסא.
מדברי ר”י אנו יכולים ללמוד שגם כאשר מדליקים בחוץ (כמו בימינו), הרי שמי שהגיע לביתו לאחר שכלתה רגל מן השוק, ובני הבית עדיין ערים ורואים את הנרות – יכול עדיין להדליק בברכה (גם לפי פירוש א’) אם ידליק באופן שבני הבית יראו את הנרות, משום שיש בהדלקה זו פרסומי ניסא כלפי בני הבית.
סיבה נוספת להקל להדליק מאוחר בימינו (גם לשיטת הרמב”ם) היא שבמציאות שלנו הזמן של “כלתה רגל מן השוק” מאוחר בהרבה מאשר בתקופת התלמוד (עיינו ריטב”א שם ד”ה עד דכליא, שזמן זה משתנה לפי המציאות בכל מקום). לפי זה, כיוון שכיום “כלתה רגל מן השוק” רק בסביבות תשע או עשר (כל מקום לפי המציאות הקיימת בו – ויש מקומות שאף בשעה מאוחרת מכך), ייתכן שגם הפוסקים כפירוש א’ יודו שניתן לאחֵר את ההדלקה מעבר לחצי השעה שאחר צאת הכוכבים.
בפינה הבאה נלמד מהי ההכרעה למעשה בשאלה זו.