הברייתא במסכת שבת (כא ע”ב) אומרת:
מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.
מתי חל זמן “משתשקע החמה”?
מן הברייתא עולה שתחילת זמן הדלקת נרות חנוכה הוא “משתשקע החמה”. התוספות (מנחות כ ע”ב ד”ה נפסל – כך משמע מדבריו) וההגהות מרדכי (שבת רמז תנ”ה) מבארים שהכוונה היא לסוף השקיעה, דהיינו צאת הכוכבים (של רבנו תם, דהיינו 72 דקות אחרי השקיעה). הם מנמקים את שיטתם בכך ש”שרגא בטיהרא מאי אהני”, כלומר: נר בצהריים אינו מועיל. בתחילת השקיעה יש עדיין אור רב, ואור הנר אינו משמעותי בזמן זה, ולכן ברור שאין זה זמן הדלקת נר חנוכה.
לעומת זאת, מדברי הרשב”א (שבת כא ע”ב ד”ה הא דאמרינן), הר”ן (דף ט ע”א בדפי הרי”ף ד”ה מצותה) והרמב”ם (פ”ד ה”ה) עולה שזמן ההדלקה הוא מתחילת השקיעה, כפי שעולה מפשט לשון הגמרא.
מדוע להדליק בשקיעה?
מהי סברת השיטה האומרת שצריך להדליק בשקיעה? היראים (רע”ד) מבאר שלאחר השקיעה מצד אחד ניתן כבר להבחין בנרות, אך מצד שני הדבר מעורר תמיהה כיוון שזו שעה מעט מוקדמת שבדרך כלל לא מדליקים בה נרות. ממילא, מי שרואה את הנרות מבין שהם הודלקו בגלל מצוות נר חנוכה:
ובאותו זמן מתחילין בני אדם לשוב לבתיהן ומתמיהין שרואים נר בעוד היום ויודעים שמחמת מצוה היא ואיכא פרסומי ניסא.
אם כך, השיטה הסוברת שזמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים רואה חיסרון בכך שמדליקים בזמן שיש אור, כי הנר איננו ניכר. לעומת זאת השיטה הסוברת שזמן ההדלקה הוא בשקיעה רואה בכך יתרון כיוון שאנשים מבינים שהנרות הודלקו לצורך מצווה.
אפשר להציע הסבר נוסף להדלקה בשקיעה. בגמרא בפסחים (נט ע”א) מבואר שהדלקת המנורה במקדש הייתה אחרי תמיד של בין הערביים ולפני הקטרת האימורים. תפילת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים, ואילו תפילת ערבית היא כנגד האימורים שהיו מוקטרים על המזבח. כמה מהלכות הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת נובעות מהדמיון להדלקת הנרות במקדש (לדוגמה: מקום הנחת הנרות הוא בדרום בית הכנסת, כנגד המנורה שהייתה בדרום).
לאור זאת אפשר להציע שהסוברים שצריך להדליק בשקיעה מדמים גם את ההדלקה בבית לבית המקדש, ולכן מדליקים סמוך לזמן שבו היו מדליקים את המנורה במקדש (ואכן כך נוהגים בבית הכנסת, להדליק את הנרות בין תפילת מנחה לתפילת ערבית). לעומת זאת לדעת הסוברים שצריך להדליק בצאת הכוכבים, אין לדמות את ההדלקה בבית להדלקה בבית המקדש.
פסיקת ההלכה
להלכה, השולחן ערוך (תרע”ב, א) פוסק שצריך להדליק נר חנוכה בצאת הכוכבים:
אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים.
וכך פוסקים הספרדים, שצריך להדליק נרות חנוכה דווקא מצאת הכוכבים ולא קודם לכן (בן איש חי, חנוכה, אות ז; כף החיים ס”ק ב; הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חנוכה, עמ’ סב).
גם רוב הפוסקים האשכנזים כותבים שצריך להדליק בצאת הכוכבים (מגן אברהם ס”ק א; ט”ז תרע”א, ס”ק ה; חיי אדם קנ”ד, יח ועוד). אולם הגר”א (ביאור הגר”א שם) פוסק שצריך להדליק בשקיעה, ונראה שלכך נוטה דעתו של המשנה ברורה (ס”ק א; ביאור הלכה ד”ה עם סוף וד”ה לא מאחרין). הוא מוסיף (ביאור הלכה ד”ה ולא מקדימים), שגם לפי מי שסבור שיש להדליק מצאת הכוכבים, הדלקה בסמוך לזמן זה (בין רבע שעה לחצי שעה קודם) אינה נחשבת ל”הדלקה מוקדמת” ויוצאים בה ידי חובה. הטעם לכך הוא שכבר מזמן זה ניכר שההדלקה היא עבור הלילה ולשם חנוכה (בשונה מהדלקה בפלג המנחה, כשעה ורבע לפני השקיעה, שנחשבת “הדלקה מוקדמת” שכשרה בשעת הדחק בלבד). לדבריו, אמנם השולחן ערוך כתב ש”לא מאחרים ולא מקדימים”, אך כוונתו להדלקה מוקדמת מאוד, בעוד היום גדול. על כן, נראה שלפי המשנה ברורה הזמן הטוב ביותר להדלקה הוא בין השקיעה לצאת הכוכבים.
למעשה, הספרדים נוהגים להדליק בצאת הכוכבים. בין האשכנזים יש שנוהגים כדעת רוב הפוסקים ומדליקים בצאת הכוכבים, ויש נוהגים כמנהג הגר”א ומדליקים מיד בשקיעה (או כמה דקות אחריה – ראו ביאור הלכה שם), וכל אחד ימשיך כמנהג אבותיו. עם זאת, מי שאין לו מנהג קבוע נראה שיש עדיפות שידליק בשקיעה (כי המדליק בשקיעה נר שידלק עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים יוצא ידי חובת כל השיטות, בעוד המדליק בצאת הכוכבים ייתכן שאיחר את זמן ההדלקה, ומטעמים נוספים).
