שניים ממעשי החסד של אבותינו המפורשים בתורה הם הכנסת אורחים. הכנסת אורחים אחת, שמופיעה בתורה בצורה מאוד מפורטת, היא זו של אברהם אבינו (בתחילת פרשת

הגמרא במסכת נדרים (מ.) מספרת: מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר’ עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו –

בפעם הקודמת למדנו על כך שאברהם אבינו הוא מקור החסד בעם ישראל. בהקשר זה אפשר ללמוד דבר נפלא מדרכו של אברהם אבינו בקיום מצוות הכנסת

הנביא מיכה (ז’, כ) אומר שמידתו של אברהם אבינו היא מידת החסד: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. מנין שהחסד הוא

מדי שבע שנים, בחג הסוכות שלאחר השמיטה, מתקיים מעמד מרגש ביותר – מעמד הקהל. כל העם, “האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך” נאספים בבית המקדש

האם יש קדושת שביעית בארבעת המינים? כיצד הדבר משפיע על רכישתם או על השימוש בהם? בשאלה זו יש לחלק בין המינים השונים:   אתרוג אתרוג

התוצאה הטבעית של מצוות שמיטת כספים עלולה להיות מניעת הלוואות לפני השמיטה. לכן התורה מזהירה (דברים ט”ו, ט-י): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ

מועד הפירעון לאחר השמיטה הגמרא (מכות ג:) מביאה מחלוקת בשאלה האם שביעית משמטת הלוואה שמועד הפירעון שלה חל רק לאחר שנת השמיטה, ולא מכריעה. להלכה,

הציווי על שמיטת כספים בפרשת ראה מצווה התורה על שמיטת הכספים (דברים ט”ו, א-י): מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל

בפרשת קדושים אומרת התורה (ויקרא י”ט, טז): לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה’. מה פירוש הציווי “לא תלך רכיל בעמיך”?

החסד – יסוד העולם כפי שלמדנו בפעם הקודמת, הביטוי המעשי העיקרי של מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא בגמילות חסדים עם הסובבים אותנו. בכל פעם שגומלים

מה זאת אהבה? בדרך כלל במצוות עשה יש מעשה מסוים שצריך לעשות. לדוגמה, צריך להניח תפילין וכך מקיימים את המצווה. צריך לאכול מצה בליל הסדר,

הגמרא בפסחים (קו.) קובעת שיש לקדש את השבת גם ביום: ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום

פסוקי ‘ויכולו’ עיקרו של הקידוש מורכב משתי ברכות: ברכת הגפן (“בורא פרי הגפן”) וברכת הקידוש (“מקדש השבת”). לפני שתי הברכות אנו אומרים את פסוקי ‘ויכולו’.

הקידוש צריך להיאמר על כוס יין, כפי שנאמר בפירוש בדרשת הגמרא בפסחים (קו.): תנו רבנן… ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – זוכרהו על היין בכניסתו.

מצוות הקידוש המצווה לקדש את השבת בכניסתה היא מצווה מן התורה, הנלמדת מן הפסוק “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ’, ז). כך נאמר בגמרא

מחלוקת הראשונים כפי שלמדנו בפעמים הקודמות, השולחן ערוך (רס”ג, י) פוסק שאישה לא מקבלת שבת בהדלקתה כלל (אלא בתפילת ערבית). ממילא לדעתו אישה שמעוניינת לעשות

בפעם הקודמת למדנו שיש שלוש שיטות ביחס לקבלת שבת בהדלקת הנרות: א. שיטה א‘ (בה”ג לפי הבנת הרמב”ן) – המדליק נרות מקבל שבת בפעולת ההדלקה.

האם מי שמדליק נרות שבת מקבל על עצמו את השבת בשעת ההדלקה? לשאלה זו יש השלכה לעניין עשיית מלאכה אחרי הדלקת נרות, זמן הברכה (לפני

כמה ראשונים כתבו שיש להדליק את נרות השבת במקום שיש להם משמעות, ולא במקום מואר מאוד שבו אור הנרות אינו נחוץ ואינו משמעותי. כך כותב

הדלקת שני נרות מעיקר הדין די בהדלקת נר אחד בלבד. עם זאת, מדברי כמה ראשונים עולה שנהגו להדליק שני נרות. הראבי”ה (סימן קצ”ט) מציע שני

הגמרא בשבת (כה:) קובעת: הדלקת נר בשבת – חובה. מדברי מדרש תנחומא (נח, א’) נראה שחובת הדלקת הנרות היא מן התורה: שנו רבותינו: על שלֹשה

בימות הקיץ יש הנוהגים לקבל את השבת ולהתפלל ערבית מבעוד יום, כדי שילדיהם יהיו ערים בזמן הקידוש והסעודה ולא יצטרכו ללכת לישון בשעה מאוחרת. באופן

האם כאשר סופרים את ספירת העומר צריך לומר “היום כך וכך לעומר” או “היום כך וכך בעומר“? רוב הראשונים לא הזכירו כלל את המילים “לעומר”

מי שטרם ספר בעצמו, והגיע זמן ספירת העומר ושאלו חברו “כמה ימים היום לעומר?”, כתב האבודרהם (הלכות ספירת העומר, סוף עמ’ רמב), שיאמר לו “אתמול

שו”ת תרומת הדשן (ל”ז) עוסק בשאלה מה דינו של אדם שמסופק אם ספר – האם בשאר הלילות הוא יכול לספור בברכה? תרומת הדשן מכריע שבמקרה

רבים מדיני ספירת העומר נלמדים מקצירת העומר (מנחות סו ע”א). לעניין קצירת העומר, מצאנו שתי משניות הסותרות זו את זו. המשנה במנחות (עא ע”א) אומרת:

האם מותר לשמוע מוזיקה בספירת העומר? בגמרא או בראשונים לא מצאנו איסור נגינה בספירת העומר. המגן אברהם (תצ”ג, ס”ק א) כותב שיש לאסור ריקודים ומחולות

כדי לברר את כמות המצה שיש לאכול הלכה למעשה, יש לברר מהו שיעור ‘כזית’. הרחבנו בכך בפינה נפרדת, וכאן נכתוב רק את עיקרי הדברים.  

מצוַות אכילת מצה בזמן הזה הגמרא בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה, האם מצוַות אכילת מצה בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת רב אחא

מדיני הכורך אופן הכריכה לדעת רבנו חננאל (קטו.), הלל היה “כורך המרור על המצה”, כלומר שהיה עוטף את המצה במרור. וכן כתב ספר החינוך (מצווה

הגמרא (קטו.) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה, כיצד מתקיימת אכילת מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים. לדעת חכמים, יש לאכול מצה לחוד ומרור לחוד, ואילו הלל

נהגו לאכול ביצים בליל הסדר. וכך כתב הרמ”א (תע”ו, ב): נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב

האם מותר לאכול בשר צלי בליל הסדר? המשנה בפסחים (נג.) אומרת: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול – אין

ערב מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ”ז (1967 למניינם), המצב הביטחוני במדינה היה מתוח מאוד. מדינות ערב התכוננו למלחמה עם מדינת ישראל, ובישראל חששו מפני תוצאות

כ”ט באייר נמצא בין שני ימים שאין אומרים בהם תחנון – יום ירושלים וראש חודש סיוון. האם דבר זה גורם לכך שגם בכ”ט באייר אין

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נוהגים במנהגי אבלות שונים – הדלקת נר נשמה, אמירת תפילת יזכור ועוד. אחד מהמנהגים הבולטים ביותר,

איסור נישואין בספירת העומר המקור הקדום ביותר למנהגי האבלות בספירת העומר מופיע בתשובת רב נטרונאי גאון (תשובות הגאונים, שערי תשובה, סי’ רע”ח),. בתשובה זו הוא

מה הזמן שבו נוהגים את מנהגי האבלות? הרקע לדיני האבלות נלמד מהגמרא במסכת יבמות (סב ע”ב) המספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא. ומוסיפה הגמרא:

ימי ספירת העומר – ימי שמחה! ימי ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה. ימים אלו הם הימים הראשונים שעם ישראל התנהל כעם חופשי לאחר היציאה

ילד שיום בר המצווה שלו חל במהלך ימי ספירת העומר, והקפיד לספור בכל הימים מתחילת הספירה ועד בר המצווה, האם הוא יכול להמשיך לספור ספירת

האם מברכים דווקא על אילנות מאכל? בגמרא וברמב”ם (ברכות פ”י הי”ג) לא מצאנו שיש להקפיד לברך דווקא על אילנות מאכל, אלא רק שיש להקפיד לברך

ברכה על עץ של ערלה רבי עקיבא איגר (על השולחן ערוך, רכ”ו) מסתפק אם אפשר לברך ברכת האילנות על עץ של ערלה. הסיבה שלא לברך

על כמה אילנות מברכים? בגמרא או בראשונים אין הגבלה מפורשת למספר האילנות הנדרשים לצורך ברכת האילנות, ובפשטות משמע שגם על אילן אחד אפשר לברך. אולם

האם צריך לברך ברכת האילנות דווקא בפעם הראשונה שרואים אילנות פורחים? כדי לענות על השאלה אפשר להקביל את ברכת האילנות לברכת שהחיינו, ששתיהן נתקנו על

במקומות שונים (כדוגמת איזמיר (עיינו מועד לכל חי א’, ח) וג’רבה (עיינו זכרי כהונה (מהדורת תשס”א), עמ’ קפו)) נהגו שלא לברך ברכת האילנות בשבת, והפוסקים

הגמרא (ברכות מג ע”ב) כותבת שהיוצא בימי ניסן מברך ברכת האילנות. מכאן נראה לכאורה שהברכה נאמרת דווקא בחודש ניסן, ואי אפשר לברך ברכה זו בחודש

איזו ברכה היא ברכת האילנות? ישנם שלושה סוגים עיקריים של ברכות: ברכת המצוות, ברכת הנהנין וברכת השבח. ברכת האילנות אינה ברכת המצוות (שהרי בראיית האילן

הגמרא (ברכות מג ע”ב) אומרת שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך ברכת האילנות: אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא

המשנה (לט.) אומרת: ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור. ובגמרא שם: אמר רב הושעיא – מצוה בחזרת. וכך

הגמרא (פסחים קטו:) אומרת: נטל ידיו בטיבול ראשון – נוטל ידיו בטיבול שני. כלומר, לפני ברכת המוציא יש ליטול שוב את הידיים. הגמרא תמהה על

לדעת שולחן ערוך הרב (תע”ג, כד), רק בעל הבית אומר את ההגדה, וכולם יוצאים מדין ‘שומע כעונה’, שכן “ברב עם הדרת מלך”, וכן דעת הגר”א

נחלקו הפוסקים האם יש לומר את ההגדה בהסבה. השל”ה (פסחים, כג.) כתב שיש לומר את ההגדה באימה וביראה. מכאן הסיקו שולחן ערוך הרב (תע”ג, מח)

המצווה המרכזית בליל הסדר היא ה’מגיד’, סיפור יציאת מצרים. חלק זה של ההגדה פותח ב”הא לחמא עניא”, ולאחר שאלות הבנים אנו פותחים בסיפור עצמו: “עבדים

בליל הסדר ישנה מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים (שמות י”ג, ח): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. אולם, למעשה

רבים נוהגים לברך את ילדיהם בליל שבת לפני הקידוש. הברכה נפתחת במילים “ישימך א-להים כאפרים וכמנשה” (בראשית מ”ח, כ) לבן, או “ישימך א-להים כשרה, רבקה,

הרמב”ם (פ”ח ה”ו) כתב ששוברים את המצה סמוך לאכילה, לפני שמברכים על המצה: …ואחר כך מברך ‘על נטילת ידים’ ונוטל ידיו… ולוקח שני רקיקין, חולק

מצה שבורה בדרך כלל, בכל שבת ויום טוב, יש לברך על ‘לחם משנה‘ – שני לחמים שלמים. אולם בליל הסדר יש לאכול מצה שבורה: בפרשת

האם יש לאכול מן הכרפס כזית? הרמב”ם (פ”ח ה”ב) כתב שיש לאכול כזית כרפס: מתחיל ומברך ‘בורא פרי האדמה’, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל

המשנה בפסחים (קיד.) מתארת אכילת ירק שנעשית לפני הארוחה: הביאו לפניו – מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. רש”י ותוספות מסבירים, שמטבל את החזרת ואוכל

“דבר שטיבולו במשקה” הגמרא בפסחים (קטו.) אומרת: אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה, צריך נטילת ידיים. כלומר, כל מאכל רטוב הנאכל ביד, צריך ליטול ידיים

זמן הקידוש השולחן ערוך (תע”ב, א) פסק על פי תרומת הדשן (סימן קל”ז), שאף על פי שבדרך כלל בשבת ובמועדים ניתן לעשות קידוש מבעוד יום,

הראשונים נחלקו האם צריך לברך על כל אחת מהכוסות, או שדי בברכה אחת על כולן. לדעת הרי”ף (כד. בדפי הרי”ף) והרמב”ם (פ”ח ה”ה וה”י), יש

בגמרא בשבת (קיט:) נאמר: תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע.

כאשר יום טוב ראשון של פסח חל בשבת, יש כמה הלכות מיוחדות שנוגעות הן לחג הפסח והן לשבתות שלפניו ושלאחריו.   אמירת ‘ויהי נועם’ במוצאי

בגמרא בבבא בתרא (צז:) מבואר, שניתן לכתחילה לעשות קידוש על מיץ ענבים: “סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום”. וכך נפסק בשולחן ערוך