ט”ו בשבט של שמיטה

האם יש משמעות הלכתית לט”ו בשבט ביחס לשנת השמיטה? וכיצד ניתן לציין את ט”ו בשבט בשנת השמיטה?

מדוע ט”ו בשבט הוא ראש השנה?

המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מציינת שני ‘ראשי-שנים’ שיכולים להיות משמעותיים לפירות האילן בשביעית:

באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

בעוד ביחס שלשמיטה ולירקות קובעת המשנה שא’ בתשרי הוא ראש השנה, ביחס לפירות האילן נאמר שראש השנה הוא דווקא בט”ו בשבט. מתי הוא אם כן ראש השנה לאילן בשביעית – א’ בתשרי או ט”ו בשבט? לשם בירור שאלה זו יש לבחון מדוע ראש השנה לאילנות הוא ט”ו בשבט. בירושלמי (ר”ה א, ב) הובאו שני הסברים לכך:

• בט”ו בשבט יצאו רוב גשמי השנה, עלה השרף באילנות והגיע שלב החנטה, ולכן תאריך זה מהווה את תחילת השנה החקלאית של האילן.
• פירות החונטים עד ט”ו בשבט, בעצם חנטו משרף שנכנס בהם קודם תשרי, ולכן נחשבים כאילו חנטו לפני תשרי.

קדושת שביעית בפירות

לשני ההסברים בתלמוד הירושלמי יש משמעות הלכתית לקביעת זמן תחילת קדושת שביעית בפירות. לפי ההסבר הראשון, ט”ו בשבט הוא הזמן שבו מתחילה העונה החקלאית באילן, ועל כן נקבע בו ראש השנה לאילנות; אולם לפי ההסבר השני, ט”ו בשבט הוא רק סימן לכך שהפירות שחנטו עד לתאריך זה נוצרו למעשה כבר בשנה שעברה (לפני א’ בתשרי).

לכן, לפי ההסבר השני, פירות שחנטו עד ט”ו בשבט של שביעית לא יהיו קדושים, שהרי כל הפירות שחנטו קודם לכן בעצם נוצרו עוד בשנה השישית, ואילו פירות שחנטו עד ט”ו בשבט של שמינית יתקדשו, שהרי כל הפירות שחנטו קודם לכן בעצם נוצרו עוד בשנה השביעית (וכן דעת רבנו חננאל (ר”ה טו:)). לעומת זאת לפי ההסבר הראשון מסתבר, שאמנם השנה החקלאית הטבעית של האילן מתחילה בדרך כלל רק בט”ו בשבט (למשל לעניין מעשרות), אולם השמיטה נקבעת על פי שבת הארץ, ושבת הארץ מתחילה מ-א’ בתשרי עד כ”ט באלול (וכן משמע מדברי הרמב”ם (שמיטה ויובל ד, ט) ורוב הראשונים (ועיין תורת זרעים שביעית ה, א)).

רוב האחרונים, ובהם הרב קוק (שבת הארץ ד, ט) והחזו”א (ז, יג), הכריעו כדעת הרמב”ם, שפירות שקדושים בקדושת שביעית הם אלו שחנטו בין א’ בתשרי של שביעית לא’ בתשרי של שמינית. למעשה דבר זה בא לידי ביטוי רק בחציה השני של שנת השמיטה, כיוון שרק אז יוצאים לשוק הפירות שחנטו לאחר א’ בתשרי של שביעית. קדושה זו ממשיכה לתוך השנה השמינית, כיוון שהפירות האלו חנטו בשנת השמיטה.

נטיעת עצים בט”ו בשבט

מכאן נפנה לשאלה השנייה. מנהג ידוע כיום הוא לטעת עצים חדשים בט”ו בשבט. אמנם אין קשר מהותי בין נטיעה לט”ו בשבט, אך זהו מנהג יפה (התחיל בכך זאב יעבץ, בראשון לציון תרנ”ב, 1892 למניינם). חשיבות הנטיעה מופיעה במקומות שונים, ובינהם בדברי חז”ל (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא):

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר… אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה [ואח”כ צא והקבילו].

בשנת השמיטה אי אפשר לעסוק בנטיעות, שהרי אסור לנטוע בשמיטה. אולם בשנת השמיטה ניתן לעסוק במהותן של הנטיעות: ניתן לדבר על נטיעה, על מצוות התלויות בארץ, על ארץ ישראל, על חקלאות בארץ ישראל וכדומה.

קדושת השמיטה מאפשרת לנו להגיע בשנה זו לאותה רוממות שבדרך כלל ניתן לעשות רק בחיבור הפיזי אל האדמה. בשמיטה, גם ללא הנטיעה הפיזית, ניתן לחוש רוממות מיוחדת.

קדושת ארץ ישראל מלמדת אותנו, שלא רק הצדדים הרוחניים במציאות קדושים, אלא כל המציאות, כל היבול, הפירות והירקות – נובעים כולם ממעיין הקדושה.

בט”ו בשבט ננסה לחוש את הקדושה המיוחדת של הארץ, ננסה לחוש את הקדושה המיוחדת של השמיטה, ננסה ללמוד ולהעמיק בטעמי השמיטה ובערכי השמיטה, ומתוך קדושת השמיטה נגיע לרוממות קדושת הארץ ורוממות טהרת האדם; נתחבר לאמונה, לביטחון בה’, לעזרה ולנתינה לחברה, לחיבור לטבע ולארץ ישראל.