בפעם הקודמת למדנו על הטעמים השונים לחובת כיסוי החלות: א. כדי שיהיה ניכר שהסעודה היא לכבוד השבת (שאילתות). ב. מצד דיני קדימות בברכות, כדי שיהיה ניתן להקדים את ברכת היין לברכת הלחם (רא”ש, מהר”ם). ג. זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה (תוספות). ראינו כמה הבדלים בין הטעמים, וכעת נראה הבדלים נוספים.
האם אפשר להביא את החלות לשולחן לאחר הקידוש?
האם במקום לכסות את החלות אפשר פשוט להביא אותן לשולחן רק לאחר הקידוש? לכאורה הדרישה להביא את הסעודה לכבוד השבת מתקיימת כך באופן מהודר יותר, וגם בעיית הקדימות בברכות נפתרת בדרך זו בצורה פשוטה יותר. כך גם פשטות הגמרא בפסחים (ק:) – לכתחילה “אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש”, ורק אם הביא – “פורס מפה ומקדש”. ואכן, הגר”א (מעשה רב, סימן קי”ח) נהג להביא את החלות לשולחן רק לאחר הקידוש.
אולם על פי הטעם של ‘זכר למן’, לכאורה אין לנהוג כך, כי בדרך זו אין כל זכר למן. כך כותב ערוך השולחן (רע”א, כב), שמוסיף שאין זה כבוד השבת שהמרכיב המרכזי של הסעודה נעדר לגמרי מן השולחן בתחילת הסעודה. כך כתב גם בשו”ת מנחת יצחק (ח”ג, סימן י”ג, י), וזהו המנהג הרווח, שהחלות נמצאות על השולחן בזמן הקידוש, אלא שהן מכוסות. עם זאת, הרוצה לנהוג כמנהג הגר”א (למשל, כאשר החלות מתחממות על הפלטה ורוצה להביאן סמוך לבציעה) – רשאי.
באילו סעודות יש לכסות את החלות?
נפקא מינה נוספת נוגעת לשאלה באילו סעודות יש לכסות את החלות. טעמו של השאילתות, שכדי להראות שהסעודה היא לכבוד שבת יש להביאה רק לאחר שקיבלנו את פניה של השבת בקידוש, שייך לכאורה רק בקידוש של הלילה, שבו מקבלים את השבת, ולא בקידוש של הבוקר, וכן כתבו בפירוש כמה מן הראשונים (מרדכי, פסחים, לד ע”ד, ד”ה תניא נמי הכי, ועוד). בעיית הקדימות בברכות, לעומת זאת, שייכת גם בקידוש של הבוקר, שאף בו מקדימים את ברכת היין לברכת החלות, אך היא אינה שייכת בסעודה השלישית, שאין בה קידוש. ואילו הטעם של ‘זכר למן’ שייך לכאורה גם בסעודה השלישית.
להלכה, יש לכסות את החלות בסעודת הערב ובסעודת הבוקר (טור, סימן רפ”ט; שולחן ערוך הרב, רפ”ט, א; משנה ברורה, רפ”ט, ס”ק א). בנוגע לסעודה השלישית, יש שכתבו שאין צורך לכסות את החלות, כיוון שטעמו של הרא”ש הוא הטעם העיקרי (ערוך השולחן, רצ”ט, יד), וכך נהג החזון איש (דינים והנהגות ממרן החזון איש, י’, יא), ויש שכתבו לכסות את החלות גם בסעודה השלישית, זכר למן (אשל אברהם מבוצ’אץ’, ריש סימן רע”א; בן איש חי, שנה ב’, חיי שרה, יב).
עד מתי החלות צריכות להיות מכוסות?
עד מתי יש לכסות את החלות? לדברי המגן אברהם (רע”א, ס”ק כ), הדבר תלוי בטעמים השונים:
[טעם אחד הוא,] שאם היה (=הפת) מגולה צריך להקדימו… ולכן מכסהו, ולפי זה מיד כשבירך ‘בורא פרי הגפן’ רשאי לגלותו. אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבתא (=שתבוא הסעודה לכבוד השבת) – לא יגלהו עד אחר הקידוש.
כלומר, אם הכיסוי נובע מבעיית הקדימות בברכות, כדברי המהר”ם והרא”ש, מספיק לכסות את החלות עד ברכת ‘בורא פרי הגפן’, ואין חובה לכסותן בהמשך הקידוש. לעומת זאת, אם המטרה היא שהחלות יובאו לשולחן לכבוד שבת, כדברי השאילתות, יש לגלותן רק לאחר תום הקידוש.
המגן אברהם אינו מתייחס לטעם השלישי, שהכיסוי הוא זכר למן, והאחרונים נחלקו עד מתי יש לכסות את החלות לפי הטעם הזה: יש אומרים שדי לכסותן עד ברכת הגפן, כיוון שגם בכיסוי לזמן קצר מתקיים ההיכר של ‘זכר למן’ (פרי מגדים, משבצות זהב, רע”א, ס”ק יב); ויש אומרים שלטעם זה אין להסיר את המפה עד שבא לברך על הפת, כשם שהמן היה מכוסה בטל עד שלקטו אותו (פרישה, רע”א, ס”ק יג) .
להלכה, המשנה ברורה (רע”א, ס”ק מא) כתב שמדברי החיי אדם משמע שטוב שהפת תהיה מכוסה עד לאחר ברכת ‘המוציא’. אולם מהמשך דבריו בשם האליה רבה ודרך החיים נראה שבברכת ‘המוציא’ עצמה הלחם צריך להיות גלוי, ובשו”ת אז נדברו (ח”א, סימן ע”ח; חי”ב, סימן ב’) הבין שהמשנה ברורה הכריע כדעתם. לפי זה, יש להסיר את הכיסוי מהחלות לפני הברכה עליהן, וכן כתבו אחרונים נוספים, שלא לברך על החלות בעודן מכוסות. אך יש הנוהגים בכל זאת לברך על החלות בעודן מכוסות ולהסיר את הכיסוי לאחר הברכה (שו”ת באר משה, ח”ו, סימן קל”ד, ועוד), ויש שכתבו שיש לנהוג כך על פי הקבלה (כף החיים (לר”ח פלאג’י), ל”ו, מז).
כיסוי במפה שקופה או עם חורים
האם ניתן לכסות את החלות במפת ניילון שקופה או במפה עם חורים? לפי טעמו של הרא”ש, מסתבר שאין די בכיסוי כזה, שהרי החלות עדיין ‘רואות’ את היין ו’מתביישות’ כאשר מברכים עליו לפניהן. אף לפי טעמו של המהר”ם, מסתבר שאם האדם רואה את החלות אין הוא רשאי לברך על היין. וכך כתב בפירוש אחד מתלמידיו של המהר”ם (ספר מנהגים – מהר”ם מרוטנבורג, עמ’ 9):
ונוהגים לפרוש מפה על הפת בשעת קידוש לגנוז הלחם, דמן הדין יש לברך על הלחם שהוא מוקדם בפסוק ‘ארץ חיטה’ וגו’, אלא משום דכתיב ‘זכור את יום השבת’… משום הכי מקדשים על היין, לכן צריך לכסות הפת. ומטעם זה צריך שתהא המפה שלימה, ולא באותן מפות שהן מנוקבות כעין רשת.
גם לפי טעמו של השאילתות נראה שאין די בכיסוי שקוף או מחורר, שכן לא ניכר שהחלות הובאו לכבוד שבת. לעומת זאת, לפי הטעם של ‘זכר למן’ מסתבר שדי בכיסוי שקוף, הדומה לטל שכיסה את המן, ואולי גם כיסוי מחורר מספיק למטרה זו.
להלכה, הגרש”ז אויערבך (שמירת שבת כהלכתה, מ”ז, הערה קטז) סבר בתחילה שאפשר להסתפק בכיסוי שקוף, אולם חזר בו ונטה להחמיר בכך (תיקונים ומילואים שם), וכן פסק בברית עולם (דיני קידוש, אות לד).
