כמה יין צריך לשתות בפורים?

מצוות הסעודה בפורים נקראת במגילה “משתה”. המשתאות הרבים המוזכרים במגילה מורים בבירור על כך שהמאפיין המרכזי שלהם איננו המאכלים שהוגשו בהם, אלא דווקא שתיית היין. כמו המשתאות במגילה, גם חובת הסעודה בפורים איננה מסתכמת במאכלים מכובדים, אלא היא כוללת גם חובה לשתות יין.

“מיחייב איניש לבסומי”

הגמרא (מגילה ז:) אומרת:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

פשטות המימרא היא שצריך להשתכר עד איבוד הדעת. אולם מיד לאחר מכן מביאה הגמרא סיפור המדגיש את הסכנה הגדולה שבשכרות: רבה ורבי זירא עשו יחדיו סעודת פורים, והתבסמו ביין. מתוך שכרות, קם רבה והרג את רבי זירא. מאוחר יותר הבין רבה את אשר עשה, ביקש רחמים והחיה את רבי זירא. שנה לאחר מכן שוב רצה רבה לעשות סעודת פורים עם רבי זירא, אולם רבי זירא סירב, כיוון שלא סמך על כך ששוב יתרחש נס ורבה יצליח להחיות אותו.

במבט ראשון, יש סתירה ברורה בין המימרא ובין הסיפור שאחריה. המימרא קובעת חובה להשתכר בפורים, ואילו המשמעות הפשוטה של הסיפור היא שיש סכנה גדולה בשכרות, ובפשטות המסקנה העולה ממנו היא שאין להשתכר בפורים, מחמת הסכנה. מדברי הראשונים עולים שלושה כיוונים מרכזיים בביאור מסקנת הסוגיה והיחס בין המימרא והסיפור.

שיטות הראשונים

הכיוון הראשון עולה מדברי רבנו אפרים (הובאו דבריו בבעל המאור ג: מדפי הרי”ף). לדעתו, מטרת הסיפור היא לומר שדברי רבא נדחו, ואין לשתות יין עד כדי איבוד הדעת.

לעומתו, הרי”ף (שם) והרא”ש (מגילה א, ח) מביאים את מימרת רבא ללא כל סיוג ומשמיטים את הסיפור שאחריה, ומפשטות דבריהם עולה שיש חובה להשתכר בפורים עד איבוד הדעת. אפשר להסביר שלדעתם, הסיפור אינו סותר את מימרתו של רבא. עצם העובדה שבשנה שלאחר מכן סירב רבי זירא לסעוד עם רבה, במקום להתנות עמו שלא יישתו יין בסעודה, מוכיחה גם באותה שנה התכוונו האמוראים להשתכר, ולכן נאלץ רבי זירא לסרב להזמנתו של רבה (עיין פרי חדש תרצה, ב). ממילא עולה מכאן, שיש חובה להשתכר בפורים עד כדי איבוד הדעת.

רבים מן הראשונים הלכו בכיוון שלישי והציעו שיטות ביניים, אשר מקיימות מחד את חובת השתייה, אולם מאידך מצמצמות ומסייגות את ההגדרה “לבסומי… עד דלא ידע”. כך למשל הרמב”ם (מגילה ב, טו) כותב שצריך לשתות עד שיירדם מחמת שכרותו (ובכך שהאדם נרדם הוא מאבד את דעתו). הארחות חיים (מגילה ופורים, לח) סובר שצריך לשתות רק מעט יותר מלימודו (דהיינו הכמות שרגיל לשתות בכל יום), ולהירדם. לפי כיוון זה ניתן להסביר, שהסיפור בא להשמיענו שאין לעבור את שיעור השכרות הנדרש (ולכן סירב רבי זירא להזמנתו של רבה).

לסיכום ניתן לומר, שרבים מן הראשונים הבינו באופן ברור שאין לבאר את המימרא כפשטה, ואין להשתכר בפורים עד כדי אובדן הדעת. זאת, משום שדברי רבא נדחו מן ההלכה, או מפני שמלכתחילה דבריו מתפרשים בצורה מסויגת.

יותר מכך: ייתכן שגם הראשונים (כדוגמת הרי”ף והרא”ש) שמביאים את דברי רבא ללא כל סיוג סבורים שאין חובה להשתכר עד כדי איבוד הדעת. זאת, משום שיש שפירשו ש”ביסום” משמעו שתיית יין בכמות פחותה בהרבה מאשר “שכרות”, וייתכן שכך יש לפרש גם את פסיקת הרי”ף והרא”ש (וכן כתב שיירי כנסת הגדולה (תרצה, הגהות בית יוסף א)). כך כותב גם בעל יסוד ושורש העבודה (יב, ז) בשם האר”י:

והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש ואמרו “לבסומי” ולא אמרו חייב אינש “להשתכר” בפורים… וגם האריז”ל בכוונת השתיה ביום זה על דרך הסוד, כתב באר היטב בלשונו הקדוש: ולא ישתכר אלא יתבסם.

הסיבה להסתייגות זו של הראשונים היא ששמחת הפורים לא אמורה להיות שמחה של הוללות ושטות, אלא שמחה שמביאה את האדם לאהבת ה’ ולהודאה על הנסים שעשה לנו (מאירי מגילה שם).

הלכה למעשה

השולחן ערוך (תרצה, ב) פוסק להלכה את דברי רבא ללא כל סיוג (אך כאמור גם לפי פסיקה זו מסתבר שצריך רק להתבסם ולא להשתכר). הרמ”א (תרצה, ב) פוסק להלכה כדברי הרמב”ם והארחות חיים:

הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

וכך פסקו המשנה ברורה (ס”ק ה) ואחרונים נוספים. הפרי חדש (שם) כותב שאף אם באופן עקרוני צריך להשתכר, למעשה אין לעשות זאת:

ומיהו עתה שהדורות מקולקלים, ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז”ל, ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יוצא ידי חובתו כיון שכונתו לשמים כדי שלא להכשל ח”ו בשום מקרה רע, וישא ברכה מאת ה’.

הלכה למעשה, במציאות בימינו, שתיית אלכוהול והגעה לשכרות עלולות להביא לנזקים נפשיים, חברתיים ובריאותיים, ויש פריצות גדולה בתחום זה. מחקרים מראים, שהנזק שעלול להיגרם כתוצאה משתיית אלכוהול חמור יותר מהנזק שעלול להיגרם כתוצאה מצריכת סמים! לכן, ראוי שלא לשתות יין, פרט לכמות קטנה – בישום מועט. כל אחד ינהג באופן שבו השתייה המועטת תביא אותו לתוספת רוחניות ולהתקדמות בעבודת ה’, ולא להתנהגות בזויה; לשחרור מועט של המסגרים והמיצרים הפנימיים, המביא לידי קדושה, ולא לשכרות המביאה לידי ביזיון. כאשר יש ספק – עדיף שלא לשתות כלל, או לשתות מעט מאוד, ולנהוג כשיטות המסתפקות בשתייה מעטה מאוד של יין (נשים צריכות להיזהר אף יותר משתיית יין, כיוון שהאנזים המפרק את היין (ADH, אלכוהול דהידרוגנז) פועל אצלן בצורה איטית, ולכן האלכוהול מתפרק אצלן לאט יותר מאשר אצל גברים).

האדמו”ר מסלונים, בעל הנתיבות שלום (פורים, עמ’ נז), כותב שפורים מאפשר לנו להגיע ליסוד הפנימי גם ללא שתיית יין:

ועל דרך העבודה יש לומר, שמרומז בלשון המאמר חייב איניש לבסומי בפוריא, דלא אמרו לבסומי ביין אלא בפוריא – שישתכר מהפורים עצמו, בחינת “שכורת ולא מיין”, כי אם מכל הגילויים הנשגבים של פורים, שהן בבחינת “אחת בשנה”.