בפעם הקודמת למדנו את דברי הברייתא (שבת כא ע”ב), האומרת שלדעת בית הלל, המהדרין מן המהדרין לא מדליקים נר אחד בלבד אלא “מוסיף והולך”, וראינו את מחלוקת הראשונים כיצד מדליקים המהדרין מן המהדרין: לדעת התוספות (שם ד”ה והמהדרין) מדליקים נרות לפי מספר הימים, מבלי להתחשב באנשי הבית, ולדעת הרמב”ם (פ”ד, ה”א-ב), באופן עקרוני מדליקים נרות לפי מספר הימים כפול אנשי הבית.
מחלוקת השולחן ערוך והרמ”א
המחלוקת בין השיטות ממשיכה גם להלכה, כשנחלקו בדבר השולחן ערוך והרמ”א (תרע”א, ב):
כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר.
הגה: ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט. ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר”א מפראג).
בדרך כלל כאשר יש מחלוקת בין הרמב”ם והתוספות, השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב”ם ואילו הרמ”א פוסק כדעת התוספות. אולם במקרה שלנו בפסיקת ההלכה התהפכו הדעות: השולחן ערוך פוסק שמדליקים רק כנגד מספר הימים (אפילו אם יש הרבה אנשים בבית), כלומר כדעת התוספות, ואילו הרמ”א פוסק שכל אחד מבני הבית מדליק, ולכאורה הדבר תואם את שיטת הרמב”ם. וכבר העיר הבאר היטב (ס”ק ג): “וזה חידוש, שהספרדים נוהגים כתוספות והאשכנזים כרמב”ם, וזה לא מצינו בשאר מקומות”.
העובדה שהשולחן ערוך לא פוסק כרמב”ם אינה מתמיהה, כיוון שהרמב”ם עצמו (שם ה”ג), וכן ראשונים רבים אחרים מבני ספרד, העידו שהמנהג בפועל הוא להדליק רק כנגד מספר הימים, ולכן כך פוסק גם השולחן ערוך. אולם עלינו להבין את פסיקת הרמ”א, מדוע הכריע כדעת הרמב”ם ולא כדעת התוספות.
הסבר שיטת הרמ”א
עיון בדברי הרמב”ם והרמ”א מראה שאין ביניהם זהות מלאה. הרמב”ם (שם) כותב ש”בעל הבית” מדליק את כל הנרות: “בלילה ראשון מדליק [בעל הבית] עשרה נרות”. לעומת זאת הרמ”א (שם) כותב שכל אחד מבני הבית מדליק: “דכל אחד מבני הבית ידליק”. כלומר, הרמב”ם והרמ”א מסכימים מהו מספר הנרות שצריך להדליק, אך הם חולקים בשאלה מיהו המדליק – האם בעל הבית בלבד או כל אחד מבני הבית.
מהו המקור לדעת הרמ”א? נראה שהרמ”א סובר באופן עקרוני כדעת הרמב”ם, שההידור העיקרי הוא בריבוי הנרות, כפי שעולה מהטעם של “מעלין בקודש”, ולכן צריך להדליק בכל יום נר נוסף כמספר בני הבית. אך כאמור, בשיטה זו לא בא לידי ביטוי הטעם “ימים היוצאים”, משום שלא ניכר מספר הימים. לכן מצא הרמ”א פתרון חדש: אמנם ידליקו נרות לפי מספר הימים כפול אנשי הבית, אולם, כל אחד מבני הבית ידליק את הנרות בעצמו ובמקום נפרד, וכך יהיה היכר גם למספר הימים.
כך הצליח הרמ”א לשלב את שני הטעמים של מהדרין מן המהדרין – מעלין בקודש (ולכן כמות הנרות היא כמו הרמב”ם) וכנגד הימים היוצאים (ולכן כל אחד מדליק נרות בעצמו במקום נפרד, וכך יוצאים גם ידי שיטת התוספות).
ברכה על ההידור
אולם ישנו קושי נוסף בשיטת הרמ”א: לפי שיטתו, כיצד יברכו בני הבית על הדלקת הנרות שלהם, הרי ברגע שבעל הבית מדליק את הנרות שלו כולם יוצאים בכך ידי חובה! יש לכך כמה תשובות:
- מדברי שו”ת רבי עקיבא איגר (תניינא, סימן י”ג) עולה שבני הבית צריכים להתכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, ורק כך הם יכולים להדליק בעצמם.
- לדעת הגרי”ז (חידושי מרן רי”ז הלוי, חנוכה פ”ד ה”א), הרמ”א סובר שיש משמעות להידור גם כשהוא בפני עצמו, וניתן לקיימו גם בנפרד מהמצווה. הוא מבסס זאת על שיטת הטור בהלכות מילה (יו”ד, רס”ו), שכתב שאם לא חתכו בשעת המילה ציצין שאינם מעכבים, יש לחזור ולחתוך אותם ביום חול, אף שזהו רק הידור, ומכאן שיש משמעות להידור בפני עצמו. לכן בחנוכה, על אף שכל בני הבית יצאו ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, הם יכולים לקיים את ההידור בפני עצמו ואף לברך עליו.
- ייתכן שאמנם החובה הבסיסית היא חובת הבית (דהיינו הדלקה אחת בכל בית), אולם האדם יכול להדר ולקיים את המצווה כחובת האדם ולהדליק בעצמו (ואף שבדרך כלל דבר זה לא נתון ביד האדם, זוהי משמעות העובדה שחכמים קבעו שיש רמות שונות שבהן אפשר לקיים את המצווה).
הלכה למעשה
השולחן ערוך (תרע”א, ב) פוסק כאמור שרק בעל הבית מדליק נרות, והוא מדליק מספר נרות כמספר הימים בלבד (ולא כנגד כל בני הבית), וכך נוהגים הספרדים. לעומתו הרמ”א (שם) פוסק שכל אחד מבני הבית מדליק בנפרד, אך יש להדליק במקומות שונים כדי שיהיה היכר למספר הנרות.
כיום, כיוון שמדליקים בחנוכיות נפרדות, וניתן להבחין בקלות שהן שייכות לכמה בני אדם, ניתן להדליק את הנרות גם כשהם סמוכים זה לזה (עיינו בדברי הגרש”ז אויערבך (שלמי מועד, עמ’ קצה) והרב אלישיב (הובא בשבות יצחק, חנוכה, עמ’ ד)).
מדוע כולם מהדרין מן המהדרין בחנוכה?
בפסיקת השולחן ערוך לגבי מספר הנרות יש פלא: השולחן ערוך לא הזכיר את הרמה הבסיסית של ההדלקה (נר אחד לכל בית) ואף לא את דין המהדרין (כנגד אנשי הבית), אלא רק את מהדרין מן המהדרין. מסתבר שהמנהג הפשוט בכל עם ישראל היה לנהוג כמהדרין מן המהדרין, ולכן השולחן ערוך לא הביא את הרמות הנוספות – אולם דבר זה עצמו דורש ביאור: מדוע דווקא במצווה זו כולם מהדרין מן המהדרין?
המאבק סביב חג החנוכה היה מאבק בין תרבות ישראל לתרבות יוון. כדי להצליח לרומם את תרבות ישראל ואת כנסת ישראל, לא די בקיום מצוות בצורה דיעבדית, רק כדי “לצאת ידי חובה”. צריך לרומם את המצוות ולהגביה את קרנן. לכן המכבים לא הסתפקו בפתרון הלכתי דיעבדי של הדלקה בטומאה וכדומה. הם הבינו שרק קיום המצוות בהידור יוביל לרוממות המצוות ויוביל את עם ישראל לדבוק בתורת ישראל, ויצאו על כך למלחמה, ולכן הניצחון המלא הוא דווקא כשמדליקים בהידור. כך גם לדורות: עם ישראל כולו מהדר בהדלקת נרות חנוכה מפני שזהו סמל לרוממות המצוות שלנו ולניצחונה של תרבות ישראל על תרבות יוון.
