האם מותר להיכנס לגנים לאומיים ללא תשלום? האם מותר להיכנס לחוף ללא תשלום? האם מותר להיכנס למופע בשלב מאוחר, שבו כבר לא בודקים כרטיסים?
שטחים באחראיות המדינה
רשות הרבים הינו מקום ציבורי, שבאופן בסיסי מותר לכל אחד להלך בו. לאור זאת, ברור שבאופן בסיסי, היה צריך להיות מותר לכל אחד להלך בחופי הים או בכל גן שהוא. אולם, ישנה סמכות הלכתית-משפטית למדינת ישראל, להחליט מהו השימוש הנכון שיש לעשות בכל קרקע, ורשאית המדינה להפקיע כל קרקע, ובודאי שהיא האחראית על כל קרקע ציבורית (דבר זה נכון או מדין “דינא דמלכותא דינא” – בבא בתרא נד: ועוד מקומות, או מדין מיוחד של מלכות ישראל – עיין משפט כהן קמ”ד, או מדין נציגי הציבור ופרנסיו – עיין רמ”א חושן משפט, סימן ב’)[1].
המדינה רגילה לסגור שטחים מסוימים (חופים, גנים) ולדרוש תשלום עבור הכניסה אליהם, בכדי לשמור על סדר ופיקוח, וכן בכדי לממן את כל הוצאות התשתית וההוצאות השוטפות של אותו מקום.
ישנם מקרים, שבהם בית המשפט בארץ החליט שהמדינה חרגה מהדרך הראויה בעניין זה. למשל, לפני כמה שנים החליט בג”ץ שאי אפשר לחייב תשלום בכניסה לכל החופים. לפי החלטת הבג”ץ (תשס”ו) צריך להשאיר מקום סביר לגישה לחופי הים, גם ללא תשלום. אולם, החלטות כאלו, צריכות לבוא על ידי בית משפט. כל עוד, המדינה קובעת כללים מסוימים, בודאי בעניינים הקשורים לממון, גם אם הם מכעיסים אותנו, אין אנו יכולים לנהוג בהם כרצוננו.
זה נהנה וזה אינו חסר
יש נוער הטוען: בכל מקרה לא הייתי משלם וממילא אין אני גורם הפסד לאף אחד. כך יש הטוענים ביחס למופעים: כיוון שבכל מקרה לא הייתי קונה כרטיס, הרי ש”זה נהנה וזה אינו חסר”.
אולם, טענה זו אינה נכונה. דין זה של “זה נהנה וזה אינו חסר” הובא בגמרא בבא קמא כ:. התוספות שם (ד”ה הא) מדגישים שכל דין זה הוא בדיעבד, אם כבר גר בחצירו של חבירו בלא ידיעתו. אולם, בעל הבית רשאי למנוע לכתחילה מאנשים לגור בחצירו, גם אם אין לו שום הפסד מכך. לאור זאת פסק השולחן ערוך (חו”מ שס”ג, ו) שאם אמר לו חבירו לצאת מן החצר, ובכל זאת הוא לא יצא, הרי ש”חייב ליתן לו את כל שכרו”!
לכן, אם יש בכניסה חובת תשלום, הרי שיש בכך גילוי דעת של הבעלים (או של המדינה), שהם לא מוכנים שאדם יהנה מדבריהם ללא תשלום. ממילא אין היתר להיכנס לאתר זה ללא תשלום (אמנם, אם עובר בחוץ, ושומע את המוסיקה, אין בכך בעיה, כי הם אינם יכולים למנוע מאנשים ללכת ברחובות, ודבר זה נעשה מראש על דעתם, שאנשים ברחוב שומעים את ההופעה ברמה מסוימת).
יש להוסיף עוד: הגמרא בברכות ה: אומרת “בתר גנבא גנוב – וטעמא טעים”. כלומר, גם מי שגונב מן הגנב מרגיש טעם של גניבה. כך נאמר גם בגמרא ביבמות סג. שגם כאשר מותר לשקר, צריך להיזהר מכך, כדי שלא להתרגל לשקר. כאשר אדם עובר מעל הגדר או מתגנב בדרך אחרת, יש בכך הרגל רע. יש בכך הרגל לטעם של גניבה (ולעתים אף לגניבה ממש), דבר שפוגע בנפשנו ובטהרתנו.
אמנם, לעתים, ישנם מסלולים שבמקום מסוים אין גידור ולא כתובה שם חובת תשלום. במקרים כאלו, וכשאדם איננו משתמש במתקנים מיוחדים, יש מקום לדון שאולי אין איסור כניסה, כי מדובר בשטח ציבורי, ואין בו רישום ברור של חובת תשלום, גם אם שטחו שייך עקרונית לשמורת טבע מסוימת. כאמור, כל זה בתנאי שנכנס בצורה טבעית, ולא בדרך של “התגנבות”.
לסיכום
אסור להיכנס לגנים של שמורות הטבע או לחופי ים ללא תשלום. בודאי שאסור להיכנס באמצע מופע ולראות חלקים ממנו ללא תשלום. דבר זה אמור, גם אם לא היה קונה כרטיס בכל מקרה. אולם, אם נכנס בצד של חוף או באיזור טיולים, שבו אין גדר, וגם אין כתובה שם חובת תשלום (וגם איננו משתמש במתקנים מיוחדים, אלא רק באיזור הטבעי), יש לדון להקל (כשמשתמש באותו איזור, ולא ‘פולש’ ממנו לאיזור הסגור), למרות ששטח זה הוא חלק מאותה שמורת טבע, אלא אם כן, תהיה אמירה ברורה של האחראים שיש חובת תשלום גם שם.
ולמרות שלעתים דבר זה מכעיס אותנו, הרי שפרט לכך שהמקום הוא שטח של המדינה, הרי שבדרך כלל יש בכך טובת הכלל, שהרי דבר זה מאפשר לטפח את המקום כראוי וכדומה. הרוצה לשנות דבר זה, יפעל בדרכים חוקיות: יפנה למערכת המשפט, וינסה דרכה ליצור שטחים מסוימים שיהיו פתוחים ללא תשלום, כדרך שהכריעו בתי המשפט ביחס לחופי הים.
הטיולים מחייבים אותנו לשמור על טהרתנו וקדושתנו: להיזהר מגזל, להיזהר מפגיעה בצניעות, לדאוג להקפיד על תפילות וכשרות כראוי וכדומה. טיול שכזה, יוסיף כוחות רוחניים וגשמיים, ותהיה ברכת ה’ עלינו.
[1] דבר זה נכון, אפילו בקרקעות שהמדינה לוקחת לעצמה, אבל במקרה שלנו, הדבר ברור אף יותר, כי מדובר בתקנות שיסודן לטובת האזרחים, ולניהול תקין יותר של המדינה, ובדבר זה אומרת הגמרא (בבא בתרא ח-ט) שבני העיר יכולים לכפות זה את זה (ולעניינו – נציגי המדינה, קרי הכנסת והממשלה) ואפילו בדבר שחלק מהאנשים איננו מעוניין (עיינו שו”ע חו”מ ק”ג, ורמ”א שם).