הדלקת הנרות נעשית כשמחשיך, בתחילת הלילה. מדוע דווקא בלילה?
הסיבה הפשוטה היא שבאופן זה ניכר או הנר, וכך היא לשון הרמב”ם (פ”ג ה”ג): “להראות ולגלות הנס”. טעם נוסף הוא שהדלקת המנורה בבית המקדש הייתה לקראת ערב, וכזכר לנס המנורה מדליקים נרות לקראת הערב (בשקיעה).
ייתכן שלהדלקה בלילה יש גם משמעות רוחנית: אנו מנסים להאיר את החשכה ולהסיר את הכיסוי החומרי המסתיר את הפנימיות. השכינה מצויה בעולם, אלא שהיא מכוסה. הנרות רומזים לגילוי השכינה, לגילוי הקדושה בתוך האפלה, ומצוות ההדלקה מלמדת אותנו שעלינו לפעול על מנת שהאור יופץ בעולם. אמנם הקב”ה יכול להתגלות בלי קשר למעשים שלנו, אולם הוא חפץ להתגלות דווקא מתוך המעשים שלנו, דווקא על ידי הדלקת הנרות שלנו.
נס פך השמן של אלישע
בספר מלכים ב (ד’, א-ב) מסופר שהנביא אלישע מתבקש לסייע לאשת אחד מבני הנביאים שמת (חז”ל אומרים שהייתה זו אשת עובדיה הנביא):
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה’ וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת, וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן.
בהמשך מסופר שאלישע ציווה את האשה לשפוך שמן מתוך האסוך (כד) אל הכלים, והשמן לא יסתיים בכד עד שיסתיימו הכלים (לאחר מכן תמכור האשה את השמן ותתפרנס ממנו). כלומר, לאשה מתרחש “נס פך השמן” פרטי. אך מדוע היה חשוב בתחילה לברר אם יש לאשה אסוך שמן? מדוע לא הציע אלישע את עזרתו מיד?
הזוהר הקדוש (בראשית פח ע”א) אומר שאם האישה הייתה אומרת שאין לה דבר בבית, לא היה מתרחש הנס כלל. מדוע? מסביר הזוהר, שנס לא יכול לחול על “מקום ריק”, כלומר צריך שיהיה משהו במציאות שעליו יחול הנס, ולכן היה הכרח שלאשה יהיה כד שמן משלה כדי שיתרחש בו הנס.
באופן פשוט משמעות הדבר היא שהקב”ה לא רוצה לחולל ניסים בדרך של “יש מאין”, וגם בניסים יש עדיפות לשמור עד כמה שניתן על טבעו של העולם, ולכן הניסים חלים רק על דברים שקיימים בעולם. באופן נוסף ניתן להסביר שהקב”ה דורש מהאדם להתאמץ מעט בעצמו, ורק אחר כך הוא מוכן להוסיף עוד ברכה, וכלשון הזוהר שם: “באתערותא דלתתא אשתכח אתערותא לעילא” (בהתעוררות שלמטה תימצא ההתעוררות שלמעלה). מכאן עלינו ללמוד דבר חשוב: הברכה לא מגיעה “יש מאין”, בלי שום השתדלות, אלא היא תוצאה של עבודת האדם המכין את הכלים, מתבונן במה שבירכו ה’ ופותח את לבו, וכך מאפשר לשפע האלוקי להתחבר אליו ולברכו.
הטוב שבדברים הקטנים
ייתכן להסביר באופן נוסף. כדי שהקב”ה ישרה ברכה במעשה ידי האדם, עליו להכיר בדברים הטובים שיש לו. האדם חייב שיהיה לו “אסוך שמן”, קטן ככל שיהיה, שעליו הוא יודע להכיר טובה. אם האדם איננו מצליח לראות את הטוב הקיים, אי אפשר לתת לו טוב נוסף, כיוון שגם אותו הוא לא ידע להעריך.
ברוך ה’, אנו חיים בעולם של עושר ושפע רב. אולם השפע הגדול גורם לכך שלעיתים גם אוכל מכובד וראוי לא מספק אותנו. לכן, אנו נזקקים לתזכורות, שלא נתרגל אל הטוב הגדול שזכינו בו ונתייחס אליו כמובן מאליו וכ”זכות טבעית”. ליל הסדר לדוגמה הוא לילה של חינוך מעין זה: רצונך להיות בן חורין? דע ששום דבר לא מגיע לך. אתה צריך לעמול על הכול, לא לקבל מתנות חינם, וממילא להעריך כל דבר שאתה מקבל!
מי שלא יודע להעריך ולהכיר תודה על דברים קטנים, איננו זכאי לקבל שום דבר, ובוודאי לא דברים גדולים. מי שלא יודע להודות על הדברים הקטנים לא ידע באמת להעריך ולהכיר תודה גם על הדברים הגדולים.
מכאן עלינו ללמוד גם לגבי אור הנר: מה שיגרום לנר להאיר את לבנו הוא לא הכסף שלנו, לא יופי הבית שבנינו ולא שאר ההצלחות החומריות שלנו – אלא ההסתכלות שלנו על הדברים. אם נמצא את אור ה’ שבתוכנו, את הדברים הטובים שה’ נתן לנו בעולם, את החברים הטובים שזכינו בהם, נגלה כיצד האור מתגבר ומסלק הרבה מן החושך. כאשר האדם יתבונן במה שיש לו ולא יאמר “אין כל בבית”, אלא יוקיר את מה שיש בידיו, ואפילו הוא מעט מאוד – “אסוך שמן”, “פך אחד של שמן” – תשרה הברכה במעט זה ותתגבר עוד ועוד.