המשנה בפסחים (צט:) אומרת:
ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.
הגמרא (קח:) מוסיפה, שחיוב זה של ארבע כוסות חל על כולם – גברים, נשים וטף:
תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.
דרך חירות
המצווה לשתות ארבע כוסות בליל פסח היא מדרבנן, כמבואר בהמשך הגמרא (קט:, קיז:):
ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות.
בדברי הגמרא הללו מופיע הטעם למצווה זו – שתיית ארבע כוסות יין נחשבת ‘דרך חירות’. שתייה מרובה של יין אינה דרכם של עבדים אלא רק של בני חורין, ועל כן תיקנו חכמים שכל אדם מישראל ישתה ארבע כוסות של יין כדי להפגין את חירותו.
גם מדבריו של הרמב”ם (חמץ ומצה, פ”ז הלכות ו-ז) נראה, ששתיית ארבע כוסות היא דרך להפגין את היותנו בני חורין:
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין.
השלמה לטעם זה מופיעה במקום אחר בגמרא (קיב.), שם נאמר שבמצוות ארבע כוסות יש גם משום ‘פרסומי ניסא’. הגמרא קובעת שמצוות ארבע כוסות מוטלת אפילו על עני המתפרנס מן הצדקה, מפני שבמצווה זו יש משום פרסומי ניסא. שתיית ארבע כוסות היא ביטוי בולט ופומבי להיותנו בני חורין (“דרך חירות”), ועל כן יש בה משום פרסום של הנס שעשה עמנו הקב”ה ביציאת מצרים.
קיום מצוות הלילה על הכוס
ברם, מדברי התוספות (סוכה לח., ד”ה מי שהיה) עולה טעם אחר למצוות ארבע כוסות:
לא תיקנו ד’ כוסות אלא לומר עליהם הלל ואגדה (=והגדה).
מדבריהם ניתן להבין, שמטרת הכוסות היא ללוות את מצוות האמירה השונות שאנו מקיימים בליל הסדר. בליל הסדר אנו מקיימים ארבע מצוות של אמירה: קידוש, הגדה – סיפור יציאת מצרים, ברכת המזון והלל. חכמים תיקנו, אם כן, שכל אחת מן המצוות הללו תהיה מלוּוָה באחת מן הכוסות כדי להעניק לה חשיבות, כפי שמצאנו במצוות אמירה אחרות (הבדלה, קידושין, נישואין ועוד), שיש לעשותן יחד עם כוס יין כדי להעניק להן כבוד וחשיבות.
לפי ההבנה הראשונה, השתייה היא עיקרה של המצווה – יש לשתות ארבע כוסות של יין כדי להפגין את החירות. ואילו לפי ההבנה השנייה, עיקרה של המצווה הן האמירות השונות של ליל הסדר, אלא שחכמים תיקנו שאמירות אלו צריכות להיות על הכוס.
שילוב הטעמים
ייתכן שלשתי ההבנות יש מקום, כך שלמצוות ארבע כוסות ישנן שתי מטרות: גם להפגין חירות, וגם לומר את מצוות הלילה על הכוס. למעשה, כך נראה מדברי הגמרא (קיז:):
ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה.
כלומר, מלכתחילה תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות משום “דרך חירות”, אולם חכמים הוסיפו וקבעו, שאין לשתות את הכוסות סתם כך, אלא יש לקיים מצווה בכל אחת מהן, כלומר לומר את כל ארבע מצוות האמירה של הלילה על הכוס. וכך עולה גם מדברי הרמב”ם, שמצד אחד הזכיר את מצוות ארבע כוסות במסגרת הדרישה לנהוג בדרך חירות, כפי שראינו לעיל, ומצד שני ציין שהכוסות מלוות את מצוות הלילה (פ”ז ה”י; וכך מבאר בדעתו הגרי”ז, שם ה”ט):
כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.
לאור קביעת חכמים, ששתיית הכוסות צמודה לקיום מצוות הלילה השונות, אפשר לראות את הכוסות כמחלקות את ליל הסדר לארבעה חלקים: כוס ראשונה – קידוש; כוס שנייה – סיפור יציאת מצרים; כוס שלישית – מצווֹת האכילה וברכת המזון; כוס רביעית – הלל.
ארבע לשונות של גאולה
לפי הדעה שהכוסות נועדו לקיים את מצוות האמירה של הלילה על הכוס, ברור שיש לשתות ארבע כוסות, שכן בלילה זה ישנן ארבע מצוות של אמירה. אך לפי הדעה ששתיית היין נעשית בדרך חירות, מדוע שותים דווקא ארבע כוסות?
הירושלמי (פ”י ה”א) מביא מספר טעמים למצוות שתיית ארבע כוסות. הטעם המפורסם ביותר הוא ששתיית הכוסות היא כנגד ארבע לשונות של גאולה (שמות ו’, ו-ז): והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (מובא גם ברש”י, צט:, ד”ה ארבע כוסות). בפשטות נראה כי טעם זה איננו הטעם של עצם שתיית הכוסות, אלא זהו טעם מדוע יש דווקא ארבע כוסות: שתייה מרובה של יין היא ביטוי של חירות, אלא שחכמים קבעו שיש לשתות דווקא ארבע כוסות יין כרמז לארבע לשונות הגאולה, וכך יש בשתיית הכוסות ביטוי נוסף של חירות.
אך ייתכן שניתן בכל זאת להבין, שדברי הירושלמי באים לנמק את עיקרה של המצוה (ולא את הסיבה מדוע שותים דווקא ארבע כוסות) – חכמים תיקנו לשתות ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות הגאולה. אם כן, מדוע דווקא ארבע כוסות של יין? מדוע לא ארבעה אגוזים? מדוע לא ארבע מצות?
הסבר יפה הציע הגרש”ז אויערבך זצ”ל (בשיעור שהעביר בשנת תש”ל בישיבת ‘קול תורה’). ארבע לשונות הגאולה אינן סתם צירוף של ארבע פעמים שבהן מוזכרת ההצלה. מדובר בארבעה סוגים של הצלה, בארבע רמות בשלב הגאולה, כל שלב גדול מחברו: תחילה “והוצאתי”, אחר כך “והצלתי” – שזו תוספת שמחה, אחר כך “וגאלתי” – שזו עוד תוספת של שמחה, שהקב”ה הרחיק אותנו מן המצרים, ואז “ולקחתי” – שזכינו שהקב”ה לקח אותנו תחת כנפיו (ובהמשך, בלשון החמישי, “והבאתי” – על הכניסה לארץ ישראל).
לכן תיקנו לשתות דווקא ארבע כוסות של יין. בכל מאכל, הדבר הראשון שאדם אוכל הוא הטעים ביותר. אם אדם אוכל למשל עוגה טובה, הפרוסה הראשונה היא הטעימה לו ביותר. אחר כך עדיין טעים לו, אבל קצת פחות. הפרוסה הרביעית ודאי פחות טעימה מן הפרוסה הראשונה. ישנו רק מאכל אחד, שככל שאוכלים אותו יותר, נהנים יותר – יין (עבור מי שאוהב יין). בכל כוס אדם נהנה יותר ושמח יותר. משום כך, כדי לבטא את התקדמות הגאולה המתבטאת בארבע לשונות הגאולה, מתאים מאוד לשתות דווקא ארבע כוסות של יין.
כיצד נביע את החירות?
ועוד אפשר להוסיף: עם ישראל מתנגד בדרך כלל לשתיית יין. אמנם לקידוש שותים כוס יין, אולם, ארבע כוסות יין – האין זה מופרז? האם מתאים לנו להשתמש בסמל שמבטא שכרות, בכמות גדולה כל כך בליל הסדר? (פורים הוא חג חריג, וגם בו נאמרו הזהרות רבות בגדרי השתייה הראויים).
ייתכן לבאר שהיין בליל הסדר מבטא את החירות שלנו, כי אנו מצליחים לשלוט על הדבר החומרי ביותר, והמסוכן ביותר. היין מייצג את האוכל החומרי, ואת איבוד השליטה הגדול ביותר של האדם (פרט לסמים). הקידוש על היין וארבע כוסות של יין, מראים שאנו יכולים לתת קדושה ולשלוט בטהרה גם בדברים החומריים ביותר, שעשויים להיות לעתים חסרי שליטה.
חירות מבטאת שליטה! בן חורין יודע לשלוט על יצריו, יודע לשלוט על גופו. החירות בליל הסדר, תלמד אותנו להיות בני חורין במשך השנה, ובודאי לא להרבות בשתיית יין (וכאמור בחלק ההלכתי, ניתן גם בליל הסדר לשתות מיץ ענבים). אולם, בליל הסדר עצמו אנו שותים ארבע כוסות. בליל הסדר, נפשנו בת חורין. גם ארבע כוסות יין, לא ישבשו את החירות שבה. אדרבה, ארבע כוסות ישועבדו לרצונות הרוחניים שלנו, ויגבירו את שמחתנו בקב”ה ואת תחושת ההודאה העצומה שיש לנו לאבינו מלכנו.
סיכום
ארבע כוסות נתקנו כדי להפגין חירות ולפרסם את הנס, ויש בהן גם משום הענקת כבוד וחשיבות לאמירת ההגדה ולמצוות הלילה השונות. המספר ארבע מהווה גם הוא סימן לחירות, כנגד ארבע לשונות של גאולה, והתגברות השמחה מכוס לכוס מסמלת את ההתקדמות בתהליך הגאולה.