לקרוא או לשמוע?

מחלוקת הראשונים

הראשונים שואלים, מדוע לפני קריאת המגילה מברכים “על מקרא מגילה” ולא “לשמוע מגילה” כמו שאנו מברכים “לשמוע קול שופר”? הריטב”א (ראש השנה לד. ד”ה כתב הרי”ף) מבאר:

והתשובה בשאלות אלו אחת, דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצוה וכונת התורה, כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה… אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא, ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא.

כלומר, יש הבדל בין חובת האדם בקריאת מגילה לחובת האדם בתקיעת שופר: בתקיעת שופר החובה היא לשמוע את השופר, כדי שהאדם יחזור בתשובה ויכוון בתפילותיו. בקריאת מגילה העיקר הוא פרסום הנס, והפרסום נעשה על ידי עצם הקריאה, ללא קשר לשמיעה.

לעומת זאת, הרמב”ן (פסחים ז. ד”ה ואני אומר), הר”ן (פסחים ד. מדפי הרי”ף, ד”ה ותו), המאירי (מגן אבות, ח) ועוד ראשונים סבורים שגם בקריאת מגילה עיקר הציווי הוא על שמיעת המגילה. וכך מסביר רבנו דוד (פסחים ז: ד”ה ועכשיו) את נוסח הברכה:

אין מצות הקריאה על כל אחד ואחד אלא מצות שמיעה, והטעם שלא ברכו לשמוע כמו שמברכין לשמוע קול שופר, מפני שאינו יוצא במצות מגלה בשמיעת הקול בלבד עד שישמע קריאתה, כלומר שישמע המלות כמו שאומרן הקורא.

כלומר, אף על פי שעיקר החובה הוא לשמוע את קריאת המגילה, נוסח הברכה הוא “על מקרא מגילה” כדי להדגיש שצריך לשמוע את הקריאה באופן מדויק (בניגוד לתקיעת שופר, שבה שמיעת עצם קול השופר היא עיקר המצווה).

נפקא מינות

בין שתי השיטות יש כמה הבדלים. הבדל אחד הוא בשאלה כיצד הציבור השומע את המגילה מן הקורא, יוצא ידי חובת המצווה. לפי הרמב”ן וסיעתו הציבור יוצא ידי חובה בכך שהוא שומע את המגילה, כמו שיוצאים בשמיעת השופר (וכן כתב בשו”ת חסד לאברהם (תאומים) או”ח, ח). אולם לפי הריטב”א, הציבור יוצא ידי חובה מדין “שומע כעונה”, דהיינו כאשר אדם שומע את הקורא, הרי זה כאילו קרא בעצמו מגילה (אבני נזר או”ח תמט, ג; הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תפילה יב, הערה יא).

הבדל נוסף נוגע למי שקרא את המגילה ולא השמיע לאוזנו. לדעת הריטב”א, הקורא את המגילה מבלי שהשמיע לאוזנו – יצא, כיוון שקיים את חובת הקריאה (ואילו בשופר, אם לא שמע – לא יצא ידי חובתו). לעומת זאת לדעת הרמב”ן וסיעתו, אם לא שמע את המגילה לא יצא ידי חובתו (עיין ר”ן מגילה ו: מדפי הרי”ף, ד”ה חוץ מחרש).

נפקא מינה דומה כותב התשב”ץ (בתשובה המובאת בבית יוסף תרפט, בסופו): לפי הריטב”א, חרש המדבר ואינו שומע חייב לקרוא את המגילה ויכול להוציא אחרים ידי חובתם (אך אינו חייב בתקיעת שופר ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם). אולם לפי הרמב”ן וסיעתו, חרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם כיוון שהוא לא יכול לשמוע (עיין ר”ן שם).

למעשה פסק השולחן ערוך (תרפט, ב) שחרש אינו יכול להוציא אחרים ידי חובת קריאת המגילה (וכך פוסק הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ נה)), וכתב המשנה ברורה (שער הציון ס”ק ז) שלפי שיטה זו צריך הקורא להיזהר להשמיע לאוזנו את הקריאה.

אולם לדעת אחרונים רבים, עיקר מצוות המגילה הוא בקריאה ולא בשמיעה, ולכן חרש (המדבר ואינו שומע) יכול בדיעבד להוציא אחרים ידי חובתם, וכן הכריע המשנה ברורה (שם ס”ק ה). כמו כן, החיי אדם (קנה, כד) כותב שבדיעבד אם לא השמיע לאוזנו – יצא, וכן העלה הילקוט יוסף (תרצ, ס”ק יב).

אדם שיש לו מכשיר שמיעה: מסתבר לומר שנחשב כאדם שומע לכל דבריו (עיין במקורות שהביא הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה שם, עמ’ נה-נו בהערות, ואכמ”ל).

לשאלה האם מצוות המגילה היא בקריאה או בשמיעה יש השלכה נוספת, לגבי חיוב נשים בקריאת המגילה.

סיכום

הראשונים נחלקו האם המצווה היא לקרוא את המגילה (והשומע יוצא ידי חובה מדין “שומע כעונה”) או לשמוע את המגילה. לשאלה זו כמה השלכות: האם מי שקרא את המגילה ולא השמיע לאוזנו יוצא ידי חובה, והאם חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים ידי חובתם. השולחן ערוך פוסק שחרש אינו יכול להוציא אחרים, וכך פסק הרב עובדיה יוסף, אולם המשנה ברורה כותב שרוב האחרונים סוברים שבדיעבד חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים ידי חובתם. לגבי מי שקרא ולא השמיע לאוזנו – בדיעבד יצא ידי חובתו (גם לפי שיטת הרב עובדיה יוסף).